בג"ץ 1862/21 עלי אסמאעיל אחמד חמאד נ. היחידה המרכזית לפיקוח במינהל האזרחי

השופט א' שטיין:

1.

במסגרת העתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה על ביטולה של הוראה בדבר סילוק מבנה חדש לפי סעיף 4 לצו בדבר סילוק מבנים חדשים (יהודה והשומרון) (הוראת שעה) (מס' 1797), התשע"ח-2018, אשר נחתמה ביום 4.3.2021 ונמסרה לעותר באותו יום באמצעות הדבקה על המבנה נושא ההוראה (להלן, בהתאמה: הוראת הסילוק ו- צו סילוק מבנים יו"ש ).

2.

העובדות הנדרשות לענייננו אינן במחלוקת. בפרק הזמן שבין 18.9.2020 לבין 30.10.2020 החל העותר בהקמת מבנה ללא היתר באתר העתיקות המוכרז "תל מעון" (להלן: המבנה ) . ביום 3.12.2020 נמסרה לעותר התראה להפסקת הרס עתיקות מתוקף הצו בדבר חוק העתיקות (יהודה והשומרון) (מס' 1166), התשמ"ו-1986 (להלן: התראת העתיקות ) , בה נאמר כי עליו להשיב את המצב לקדמותו ולסלק את המבנה באופן מיידי. לאחר קבלת התראת העתיקות, הגיש העותר בקשה להיתר בניה עבור המבנה. על-אף שהבקשה להיתר טרם אושרה, המשיך העותר בקידום בניית המבנה ובכך הפר את התראת העתיקות, לצד ביצוע העבירה של בנייה ללא היתר כדין.

3.

כאמור, ביום 4.3.2021, נמסרה לעותר הוראת ההריסה באמצעות הדבקתה על המבנה. ביום 8.3.2021 הגיש העותר בקשה לביטול הוראת הסילוק. ביום 9.3.2021 נדחתה הבקשה על-ידי מנהל יחידת הפיקוח; וביום 16.3.2021 הוגשה העתירה דנן, במסגרתה נתבקשנו להורות על ביטולה של הוראת הסילוק. עוד ביקש העותר כי נוציא מלפנינו צו ביניים המורה למשיבות להימנע מהריסת המבנה.

4.

ביום 16.3.2021 הוריתי למשיבות להגיב לעתירה. כמו כן נתתי צו ארעי המשהה את אכיפתה של הוראת הסילוק עד למתן החלטה אחרת. באותה החלטה הובהר כי הצו הארעי מותנה בהקפאת המצב מבחינת הבנייה ואכלוס המבנה. כן הובהר בהחלטה כי הצו הארעי לא יחול על הריסה שאינה תכנונית, קרי: הריסה אשר נדרשת עקב צרכי לחימה דחופים או מטעמי ביטחון מובהקים. ביום 4.11.2021 הגישו המשיבות את תגובתן.

5.

לאחר עיון בכתובים שהונחו לפניי, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את העתירה על הסף מחמת היעדר עילה להתערבותנו.

6.

כאמור, הוראת ההריסה ניתנה מכוחו של צו ההריסה יו"ש. אקדים ואומר, כי במסגרת העתירה לא נטען שלא התקיימו התנאים האמורים בצו להוצאתה של הוראת הריסה, וממילא לא הוצגו בפנינו ראיות שבכוחן לתמוך בטענה זו. מנגד, המדינה הציגה בתגובתה ראיות לכך שהתנאים המצטברים אשר נקבעו בצו ההריסה יו"ש התקיימו. בנסיבות אלה, אין מחלוקת כי התקיימו הוראות הדין המאפשרות את הוצאתו של צו ההריסה.

7.

בעתירה נטען כי קיימים שלושה טעמים אשר מצדיקים את ביטולה של הוראת ההריסה; ואלה הם: (1) אין אינטרס ציבורי בהריסת המבנה אשר הוקם במקרקעין בבעלותו הפרטית של העותר; (2) בסביבת המקרקעין ישנם מבנים מאוכלסים; (3) יש לאפשר לעותר "לממש את זכותו לנקוט בהליכים תכנוניים להכשיר הבינוי".

8.

לטעמי, בכל הטעמים האמורים אין ממש; ואפרט.

9.

עמדת העותר לפיה על המדינה להציג אינטרס ציבורי מיוחד המצדיק נקיטת הליך אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית אינה מקובלת עליי כלל ועיקר. האינטרס הציבורי הוא שמבנים ייבנו בהיתר, ושצווי הריסה מינהליים יבוצעו בהקדם (ראו והשוו: רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' דכה , פסקאות י"ב-י"ג (22.11.2009)). דבר זה נכון במיוחד בענייננו, שכן: (1) המבנה נבנה באתר עתיקות מוכרז; ו-(2) בהתאם לחוות הדעת שהגיש ארכיאולוג מחוז יהודה, מר חיים שקולניק, הקמת המבנה גרמה לנזק בלתי הפיך לאתר והמשך קיומו מעמיד בסיכון ממשי אלמנטים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות.

10.

לעניין הטענה שבסביבת המקרקעין ישנם מבנים מאוכלסים – טענה זו נטענה בעלמא ומבלי שהוצגה תשתית ראייתית בסיסית המאפשרת לבחון את הטענה ואת טרוניית העותר בדבר הפלייה. בכך די כדי לדחות את הטענה על כל מרכיביה (ראו: בג"ץ 4114/20 יאסין נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פסקה 14 (16.9.2020)). לגופם של דברים, בתגובת המשיבות נמסר כי ביחס לחלק מהמבנים בסביבת המבנה מתקיימים הליכי אכיפה ופיקוח; ואילו ביחס לחלק אחר הוסבר כי מדובר במבנים ותיקים אשר הוקמו, לכל המאוחר, בשנת 2005 ואשר צו ההריסה יו"ש אינו חל בעניינם. ברי הוא, כי העובדה שהדין אינו מאפשר לנקוט בהליכי אכיפה מהירים נגד מבנה בלתי חוקי אחד, אינה מצדיקה אי-נקיטת הליכים נגד מבנה בלתי חוקי אחר.

11.

הטענה כי יש לאפשר לעותר למצות את ההליך התכנוני, אף היא תלויה על בלימה. אכן, במקרים מסוימים בתי המשפט מעכבים צווי הריסה מינהליים נוכח קיומו של הליך תכנוני אשר עשוי להכשיר את הבניה הבלתי חוקית, אלא שבאותם המקרים נדרש כי יתקיים "אופק תכנוני" ממשי (ראו והשוו: רע"פ 6742/17 עלאוי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון , פסקה 8 (27.12.2017)) . בענייננו – וכזכור, עסקינן במבנה אשר נבנה במרכזו של אתר עתיקות מוכרז – העותר לא הוכיח, וממילא אין ביכולתו להוכיח, את קיומו של "אופק תכנוני"; לא זו אף זו: העותר גם לא טען כי היתר הבניה הדרוש נמצא בהישג ידו, וצמצם את טענותיו באומרו כי "זכותו" לנקוט בהליך תכנוני להכשרת הבנייה הבלתי חוקית. בעניין האחרון, אומר את המובן מאליו: ה"זכות" הנטענת על ידי העותר אינה קיימת.

12.

נוכח האמור, העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בהוצאות המשיבות, במאוחד, בסך של 5,000 ₪.