בג"ץ 1892/10 נצר אבו סרדאנה נ. המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית

השופט ס' ג'ובראן :

העותרים 2 ו-3, המתגוררים עם סבתם ברצועת עזה, מבקשים להיכנס לקלקיליה שבאזור יהודה ושומרון, תוך מעבר בתחום ישראל, על מנת להתגורר שם עם אביהם, העותר 1.

העותר 1, יליד רצועת עזה, עבר להתגורר ביהודה ושומרון בשנת 1991 יחד עם אשתו דאז, ובנו, העותר 2, וזאת מבלי ששונתה כתובתם הרשומה כתושבי רצועת עזה. בשנת 1993 נולדה העותרת 3 באזור יהודה ושומרון ונרשמה כתושבת עזה על בסיס מענם הרשום של הוריה. בשנת 1994 התגרשו העותר 1 ואשתו, והעותר 1 המשיך בגידול ילדיו בסיוע אמו, תושבת עזה שעברה להתגורר ביהודה ושומרון לשם כך, זאת מבלי שהוגשה בקשה מטעמה להתיר את השתקעותה באזור זה. במהלך תקופה זו, נעצר העותר 1, נשפט וריצה מספר תקופות מאסר, בגין עבירות פליליות שונות אותן ביצע כששהה בשטחי ישראל ללא היתר. בתקופות בהן ריצה העותר 1 את מאסריו, טיפלה אמו בילדיו, כך עד למאסרו האחרון, אותו סיים לרצות בחודש אוקטובר 2005. כשלושה חודשים טרם שחרורו, עברו הילדים וסבתם חזרה לרצועת עזה – שם שהו בחמש השנים האחרונות. כיום, משמש העותר 2, בן 19, כאפוטרופוס החוקי של אחותו בת ה-16. בחודש דצמבר 2009 הוגשה למת"ק עזה בקשה מטעם העותרים, להתיר את מעברם לאזור יהודה ושומרון, וביום 10.1.2010, נמסר להם כי בקשתם נדחתה מאחר ולא עמדה בקריטריונים הנדרשים.

מכאן העתירה שבפנינו, במסגרתה הודיעו המשיבים כי באופן חריג ולפנים משורת הדין, ולאור היות העותרת 3 קטינה – יתאפשר מעברה לאזור יהודה ושומרון, ותותר לעת זו שהייתה שם, באמצעות היתרי שהייה זמניים.

המשיבים בתגובתם, חזרו על מדיניותם הנוכחית, שלא לאשר העתקת מקום מגורים של פלסטינים מרצועת עזה לאזור יהודה ושומרון, למעט במקרים הומניטאריים חריגים, שאינם עולים לטענתם במקרה דנן. המשיבים אף מצביעים על כך שהעותרים מתגוררים בנפרד מאביהם המשוחרר מהכלא, מזה חמש שנים (לטענתם המשיבים מבלי שפעלו לאיחוד המשפחה), ובכך היטשטשה במילא זיקתם לאזור יהודה ושומרון. העותרים מצדם, דוחים טענות אלו מכל וכל.

כאמור, הרשות המוסמכת החליטה כי בנסיבות דהיום אין להתיר מעבר, אפילו של בני משפחה, אלא במקרים חריגים שעניינם של העותרים אינו בא בגדרם. על רקע המציאות הבטחונית הקיימת, והמתיחות הרבה ברצועת עזה בפרט, נראה כי החלטת המשיבים שלא להעתר לבקשת העותרים הינה החלטה סבירה, אשר לא קמה עילה להתערבותנו בה. מדיניות זו נסמכת על החלטת ממשלה בדבר מגבלות שונות על הרצועה ועל התנועה ממנה ואליה. החלטה זו כבר עמדה לביקורת שיפוטית בפני בית משפט זה, ולא נמצאה עילה להתערב בה (ראו והשוו: בג"ץ 4906/10 שריף נ' שר הבטחון (לא פורסם, 7.7.2010); בג"ץ 1583/10 אבו חמידה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית (לא פורסם, 25.3.2010); בג"ץ 9657/07 גרבוע נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית (לא פורסם, 24.7.2008); בג"ץ 5829/09 מנצור נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית (לא פורסם, 30.7.2009)).

לפיכך, העתירה נדחית ללא צו להוצאות.

בשולי הדברים אנו קוראים למשיבים לשקול שוב, לפנים משורת הדין, את עמדתם הפרטנית בעניין העותרים 2 ו-3, עקב קרבתם מדרגה ראשונה לעותר 1 ומטעמים הומניטאריים שגם אם אין בהם כדי להטות את הכף המשפטית, יש בהם ממידת החסד והרחמים (ולו על ידי מתן מעמד זמני זהה לעותר 2, לזה שקיבלה כבר העותרת 3).