פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה
לצדק
בג"ץ
190/12
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט
י' דנציגר
העותרים:
1. יוסף תמימי
2. הבה תמימי
3. מחמד תמימי
4. אחמד תמימי
5. חלא תמימי
נ ג ד
המשיבים:
1. שר הפנים
2. הועדה ההומניטארית לתושבי האזור
3. מדינת ישראל
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד נג'יב זאיד
בשם המשיבים:
עו"ד יצחק ברט
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
העותר 1 הוא תושב מזרח ירושלים, אשר נישא בשנת 1998 לעותרת 2 (להלן העותרת ) הרשומה במרשם האוכלוסין בעזה. החל משנת 2006 שוהה העותרת בישראל כדין, מכוח היתרים שהוצאו לפי סעיף 3(2) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג - 2003. בשנת 2010 הגישו העותרים "בקשה לקבלת היתר שהייה/רשיון ישיבה בישראל מטעמים הומניטרים מיוחדים לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג - 2003". הבקשה נומקה במחלת כליות ממנה סובל העותר למרבה הצער, שבגינה הוא נדרש לתמיכה קבועה מצד העותרת, המטפלת בו ובילדיהם הקטינים (העותרים 5-3). הוטעם, כי "מבחינה הומניטרית זהו מקרה ראוי להתערבות, כדי לא להביא לפירוד כפוי בין מרשנו הנכה וילדיו הקטינים לבין האישה האם המטפלת". ביום 18.7.11 דחה המשיב 1 בהמלצת המשיבה 2 את הבקשה. הוזכר, כי העותרת כבר שוהה בישראל כדין לפי היתרי מת"ק, כי היתרים אלה מאפשרים לה לנוע בחופשיות, לעבוד וללוות את בני משפחתה ככל הנדרש, ולפיכך אין עילה למתן מעמד מטעמים הומניטריים. בכל הנוגע לאפשרות להוציא רשיון נהיגה, הופנתה העותרת לועדה מיוחדת במשרד התחבורה המטפלת במקרם אלה.
ג.
כלפי החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו. העתירה מתמקדת בעיקר
בנסיבות המשפחתיות המצדיקות מתן מעמד מטעמים הומניטריים, בטענת בשיקולים זרים שאולי עומדים ביסוד מדיניות המשיבים, ובכך שלא ניתנה לעותרים הזדמנות להעלות את טענותיהם באופן מסודר. בתגובת המדינה (מיום 29.1.12) הוטעם, כי החלטת המשיבים מוצדקת, שכן מעמדה של העותרת מוסדר היום בישראל כדין, ואין כל ממש בטענתה בדבר "פירוד כפוי" בינה לבין משפחתה.
ד.
עמדת המשיבים מקובלת עלינו בנסיבות, ולפיכך אין בידינו להיעתר לעתירה. מעמדה של העותרת מוסדר בישראל מזה מספר שנים, באופן המאפשר לה ללוות את בני משפחתה, לגדל את ילדיה ולתמוך ככל הנחוץ בבעלה שאינו בריא. במובן זה המצב הקיים כיום עונה באופן מלא על הצרכים המוזכרים בבקשה, וברי כי הטענה בדבר הפירוד הכפוי אין לה על מה להישען. בנסיבות אלה בודאי אין עילה להתערב בשיקול הדעת הרחב אשר מוקנה למשיב 1 לפי סעיף 3א1 להוראת השעה (ראו בג"ץ 10609/07 זועבי נ' שר הפנים
(לא פורסם) פסקה 57; בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים
(לא פורסם) פסקה 8), ומסיבה זו איננו נעתרים לעתירה. מעבר לצורך אציין, כי לפי סעיף 3א1(א)(2) לחוק האזרחות:
"רשאי שר הפנים, מטעמים הומניטריים מיוחדים, בהמלצת ועדה מקצועית... לאשר בקשה למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האזור , לתושב אזור שבן משפחתו שוהה כדין בישראל" (הדגשה הוספה).
לא ברור איפוא, מדוע סברה העותרת כי קבלת בקשתה למעמד מטעמים הומניטריים - אף אם היה בה ממש - היתה מעניקה לה בהכרח מעמד שונה מזה המוקנה לה כרגע; שכן לא הוצגו נימוקים העשויים להסביר מדוע חייב היה המשיב 1 - אף אם היה נענה לבקשה - להעניק לה דווקא "רישיון לישיבת ארעי בישראל" לפי סעיף 3א1(א)(1) לחוק האזרחות. אף מתקשים אנו להלום את טענת העותרים לגבי זכות השימוע; בקשתם המפורטת הובאה בפני הועדה, וטענתם כי ההחלטה לא התבססה על תשתית עובדתית ראויה נטענה בעלמא ללא הפירוט המתבקש.
ה.
איננו נעתרים איפוא לעתירה.
ניתן היום, ח' בשבט התשע"ב (1.2.2012).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט