בבית המשפט העליון
בג"ץ
1901/15
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופטת ע' ברון
העותר:
המוסד לביטוח לאומי
נ
ג
ד
המשיבים:
1.בית הדין הארצי לעבודה
2. פלונית
3. אלמוני
בשם העותר:
עו"ד ארנה רוזן-אמיר
פסק דין
השופט נ' הנדל:
עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 28047-09-13; הנשיא י' פליטמן , השופט (בדימ') ע' רבינוביץ , השופט א' איטח , ונציגי הציבור י' שילון ו- מ' אורן . להלן: פסק הדין ) בגדרו נדחה בדעת רוב ערעור של העותר (להלן: המוסד לביטוח לאומי ) על פסק דינו של בית הדין לעבודה בנצרת (ב"ל 43401-07-12; השופט ח' ארמון ונציגי הציבור י' רז ו- ד' רוזנברג ). ביסוד העתירה פרשנות הסכם הניידות בין ממשלת ישראל באמצעות משרד האוצר לבין המוסד לביטוח לאומי (להלן: ההסכם ), המעניק לנכה שהוכר כ"מוגבל בניידות" הטבות סוציאליות.
1.
משיב 3 לוקה בשיתוק מוחין ונקבעה לו דרגת נכות רפואית בשיעור של 100% ודרגת מוגבלות בניידות בשיעור של 80%. החל משנת 2010 מתגורר משיב 3 במעון. בימים מסוימים בשבוע מסיעים אותו הוריו לטיפולים מחוץ למעון, ובחלק מימות השבוע הוא לן בביתם בקיבוץ. הוריו הגישו למוסד לביטוח לאומי בקשה לקבלת הלוואה עומדת לרכישת רכב בהתאם להוראות ההסכם – שנדחתה. ערעורם לבית הדין האזורי לעבודה על החלטת המוסד לביטוח לאומי התקבל, וערעור המוסד לביטוח לאומי על פסק דינו של האחרון נדחה. נפסק כי מתקיימים התנאים הקבועים בהגדרת "קרוב משפחה" בסעיף 2 להסכם, ובפרט כי שהותו החלקית של משיב 3 בבית הוריו מקיימת את התנאי של "גר בקביעות". מכאן העתירה.
לטענת המוסד לביטוח לאומי, פסק הדין מרחיב באופן שגוי את הוראות ההסכם ואת מעגל הזכאים לקבל הלוואה עומדת מכוחו. המוסד לביטוח לאומי גורס כי הלכת סולובייצ'יק (דב"ע לח 0-20 סולובייצ'יק נ' המוסד לביטוח לאומי (1978)) לא חלה בנסיבות המקרה, ואף אם היא חלה – שגה בית הדין הארצי ביישומה הקונקרטי. זאת מכיוון שעל פי הלכת סולובייצ'יק – טוען המוסד לביטוח לאומי – רק במקרים שבהם המוגבל בניידות שוהה בבית הוריו לפחות מחצית מהזמן , ובהתקיים התנאים האחרים בהסכם – תקום זכאות להלוואה עומדת. עוד טוען המוסד לביטוח לאומי כי נדרשת התערבות בית משפט זה לנוכח הפסיקות הסותרות של בתי הדין לעבודה בסוגיה.
2.
לאחר עיון הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, אף בלא צורך בתגובת המשיבים.
הלכה פסוקה היא, כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בין הדין הארצי לעבודה, וכי התערבותו בהן מוגבלת למקרים חריגים המקיימים את התנאים הבאים במצטבר: בהחלטת בית הדין נתגלתה טעות משפטית מהותית, ובנסיבות העניין מחייב הצדק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק (ראו, למשל, בג"ץ 2203/15 רמת מגשימים – מושב שיתופי של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי , בפסקה 8 וההפניות שם (14.4.2015)). העתירה שבפנינו אינה עונה על תנאים אלה.
יצוין כי גם לגופם של דברים, העתירה לא מצביעה על פגם שנפל בפסק הדין. הסכם הניידות קובע כי אחד התנאים למתן הלוואה עומדת הוא כי למוגבל בניידות שאין לו רישיון נהיגה – כבענייננו – יהיה "מורשה נהיגה". עוד קובע ההסכם כי "קרוב משפחה" עשוי להיות "מורשה נהיגה". אחד הרכיבים בהגדרת "קרוב משפחה" בהסכם הוא שהמוגבל בניידות גר בקביעות באותו בניין (או בבניינים סמוכים), ושורש המחלוקת נעוץ בפרשנות המונח "קביעות". כפי שציין בית הדין הארצי לעבודה, מטרת הרכיב של קרבה פיסית בין מגורי המוגבל בניידות לבין מגורי קרוב משפחתו (באותו הבניין או בסמוך לו) היא לדאוג לזמינות האחרון להסעת המוגבל בניידות, תוך מתן אפשרות פיקוח. אכן, ייתכן כי אדם גר בשני מקומות – גם אם בהיקף חלקי. אין בכך כדי לסתור את יסוד ה"קביעות". בבית הדין האזורי לעבודה נקבע כממצא עובדתי כי משיב 3 שהה בבית הוריו כ-40% מהזמן. על רקע זה יודגש, כי הלכת סולובייצ'יק אינה קובעת מבחן כמותי-פורמאלי בדבר שהות של 50% מהזמן לפחות.
יש לבחון את הדברים בנסיבות כל מקרה ומקרה, על פי מהותם ותוך שימת דגש על הגשמת התכלית שביסוד הסכם הניידות. כך אכן עשה בית הדין הארצי לעבודה. המסקנה אליה הגיע היא כי הרכב ישמש לצרכי הניידות של משיב 3 הן כשהוא בבית הוריו והן כשהוא שוהה במעון, ובכך מתמלאת התכלית של העמדת "תחליף רגליים" למוגבל בניידות. מסקנה זו אינה מגלה עילה להתערבותנו.
3.
העתירה נדחית. בהעדר תגובה אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ח אייר התשע"ה (17.5.2015).
ש ו פ ט
ש
ו פ ט
ש ו פ ט ת