בג"ץ 1901/99 סוהל כראם נ. אסעד יוסף זוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' אברמוביץ והשופטים מ' בן-דוד ונ' ממן) בע"א 303/98 מיום 18/2/99.

1.המבקשים הגישו לבית המשפט השלום בנצרת שתי תביעות פינוי נגד המשיב, לפי סעיף 131 חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"), בגין אי תשלום דמי השכירות ואי קיום תנאי השכירות. לשתי התביעות צורפו תביעות כספיות בגין הפיגור הנטען בתשלום דמי השכירות. לטענת המבקשים חייב היה המשיב בתשלום ריבית, בשל פיגור בתשלום דמי השכירות, בתקופה שבין הגשת תביעת פינוי קודמת נגדו על ידי המבקשים (ת.א. 3077/99, להלן : "ההליך הקודם") לבין מתן פסק דין באותו הליך. בית משפט השלום (השופט ז' הוארי), אשר דן בתביעות במאוחד, דחה את תביעות הפינוי וקיבל, באופן חלקי בלבד, את התביעות הכספיות.

2.באשר לעילות הפינוי קבע בית המשפט כי התנאי המהותי לקיום עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק, שהינו ניתוק קבוע של המשכיות התשלום, לא חל בעניינו. מה עוד שהסכמתם של המבקשים לקבלת דמי השכירות בעיכובים זמניים, ללא כל מחאה מצידם, מונעת מהם מלהעלות בדיעבד טענת פינוי בגין אי קבלת דמי השכירות במועדם. באשר לעילת פינוי לפי סעיף 131(2) לחוק קבע בית המשפט, כי אף עילה זו אינה חלה בענייננו וזאת משום שבהסכם בין הצדדים אין כל הוראה אשר קובעת כי אי תשלום דמי השכירות במועדם מעניק למבקשים זכות לתבוע פינוי.

3.בשאלת חיובו של המשיב בתשלום ריבית, בגין הפיגור הנטען בתשלום דמי השכירות, קבע בית המשפט כי מחומר הראיות - אשר כלל בין היתר את פסק דינו של השופט נ' ממן בהליך הקודם - עולה, שבתקופה הרלוונטית (בין הגשת תביעת הפינוי בהליך הקודם ועד למתן פסק דין בו) לא ניתן היה להסיק את הסכמתם של המבקשים לקבלת דמי השכירות, ולפיכך לא הוטלה על המשיב כל חובה להציע את דמי השכירות מחדש. משכך, ומאחר שהמבקשים הגישו תביעת פינוי, זכאים הם להפרשי הצמדה - אשר כבר שולמו להם על ידי המשיב - אך אין הם זכאים לתשלומי ריבית. עוד קבע בית המשפט, כי לא הוכח שהסכומים אותם קיזז המשיב מתשלום דמי השכירות קוזזו כדין ולפיכך חויב המשיב בתשלומם. למעלה מן הנדרש העיר בית משפט השלום כי אם בערעור על פסק דינו יקבע כי קמה לעותרים עילת פינוי, הרי שבנסיבות המקרה יש להעניק למשיב סעד מן הצדק.

4.על פסק דינו של בית המשפט השלום ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. הרכב השופטים שנקבע לדון בערעור היה הנשיא י' אברמוביץ והשופטים מ' בן-דוד ונ' ממן. הדיון בבית המשפט המחוזי התקיים ביום 15.2.99. בטרם ניתן פסק דין (ביום 18.2.99), הגישו המבקשים בקשה לפסילת השופט נ' ממן מהטעם שבהיותו שופט שלום דן בסכסוך בין הצדדים, בהליך הקודם, ופסק לרעתם של המבקשים, וכי בעת הדיון בערעור הביע דעתו לגופו של עניין. השופט דחה את הבקשה ויום לאחר מכן ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

5.בפסק דינו לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות של בית משפט

השלום. בעניין תשלומי הריבית הבהיר בית המשפט כי ההלכה הפסוקה הינה, כי דייר אשר הוגשה נגדו תביעת פינוי בטענה כי לא שילם את דמי השכירות במועד, ובעל הבית מסרב לקבל ממנו את דמי השכירות בטענה שיש לו עילת פינוי טובה, אינו נדרש להמשיך ולהציע את דמי השכירות כל עוד בעל הבית אינו מגלה דעתו כי הוא מעוניין לקבלם. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי ההסתמכות על פסק הדין בהליך הקודם אינה דרושה על מנת לדחות את התביעה לתשלומי ריבית.

6.עתה מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענותיהם של המבקשים מופנות הן כלפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי והן כלפי החלטתו של השופט ממן שלא לפסול את עצמו. לעניין פסק הדין גופו, טוענים המבקשים כי קמה להם עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק, וכי הערכאות הקודמות התעלמו מתקדימים שאוזכרו בכתבי בית דין שהוגשו להן. לעניין הפסלות טוענים המבקשים כי משקבע השופט נ' ממן, בהליך הקודם, כי המשיב פטור מתשלומי ריבית בנסיבות אותו מקרה, ומשאוזכר פסק דינו זה על ידי בית המשפט השלום בענייננו, היה עליו לפסול את עצמו מלשבת בערעור על תיק זה.

7.לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובחנתי את הטענות לגופן, הגעתי למסקנה שדין בקשת רשות הערעור להידחות. רשות לערעור שני ניתנת אך ורק במקרה שבו מתעוררות סוגיות בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגות מעניינם של הצדדים (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). טענותיהם של המבקשים בענייננו נוגעות אך לסכסוך בין הצדדים, ואין בהן כל סוגיה שיש בה כדי להצדיק ערעור שני בפני בית משפט זה. לעניין הטענות המופנות כלפי פסק הדין, נחה דעתי כי מסקנותיהן של הערכאות קמא מבוססות על חומר הראיות שהיה מונח לפניהן, ועל הלכות בית משפט זה. כך למשל ברע"א 6655/96 חן נ' אתדג'י (לא פורסם) קבעתי כי

"ההלכה היא שסירובו של בעל הבית לקבל מהדייר את דמי השכירות אינה מקימה עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972. הדייר ממשיך להנות מהגנת החוק ואין הוא חייב לשלם את דמי השכירות עד שלא יגלה בעל הבית את דעתו כי הינו חוזר בו מסרובו."

גם בהתעלמות הנטענת של הערכאות הקודמות מאסמכתאות שהביאו לפניהן המבקשים - ומבלי להכריע בעניין זה לגופו - אין בכדי להצדיק ערעור נוסף בפני בית משפט זה, ואף לגופו של עניין לא מצאתי כי אסמכתאות אלה רלוונטיות בהכרח לנסיבות המקרה שלפנינו.

8.לעניין טענת הפסלות, הצדק עם המשיב כי משנמנעו המבקשים להעלות טענה זו עם קבלת ההודעה על הרכב השופטים או במהלך הדיון בערעור, הרי הם מנועים לכאורה מלהעלותה בשלב מאוחר יותר (ראו תקנא 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). גם לגופו של עניין דין טענת הפסלות להדחות. בענייננו הבהיר השופט ממן בהחלטתו שלא לפסול את עצמו, כי שאלת תשלומי הריבית לגביה הביע עמדה, היא שאלה משפטית מובהקת, ואין מדובר ב"ידע אישי" מפרשה קודמת. כמו כן, הבהיר השופט כי:

"יתכן שלאחר שנעיין בטענות באי כוח הצדדים, דעתי בעניין זכותם של המערערים לקבל ריבית על דמי השכירות עשויה להיות זהה לדעה שהבעתי בהליך הקודם שהתנהל ביניהם, אולם איני מוצא בכך ראיה לקיומה של דעה קדומה נגד המערערים".

זאת ועוד: פסק הדין של בית המשפט המחוזי נסמך, בסופו של יום, על הלכה קודמת נפרדת מעניין זה ולא על פסק דינו של השופט ממן. בנסיבות אלה נחה דעתי כי לא קיים היה חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת השופט ממן מליישב בדין. על כן אין אני נדרש לדון גם בשאלה, אם לו היתה עילה לפסילתו של השופט ממן, היה בכך כדי לפסול ההרכב כולו ולאיין את פסק הדין.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 3000 ש"ח.