בג"ץ 1914/99 יוסף קייזר נ. ליאור פוקס

המערער והמשיב הם בעלי מניות ומנהלים של חברה, היא המשיבה הפורמלית (להלן - החברה). הם מסוכסכים זה עם זה ומתדיינים זה עם זה. במסגרת תביעה שהוגשה על ידי המשיב נגד המערער נתן בית המשפט המחוזי (ביום 5.4.98) החלטה, בה נאמר, בין היתר, כך:

"שני הצדדים יימנעו מפעילות כלשהי שיש בה כדי לחבל בפעילות החברה או פגיעה בזכויות של צד אחד לרבות מניעות מהוצאת מסמכים של החברה מחוץ למשרדי החברה או העלמת מסמכים כאלה".

ביום 1.6.98 הגיש המערער בקשה לפירוק החברה. בקשה זאת עדיין תלוייה ועומדת בפני בית המשפט.

ביום 1.2.99, לאחר שהמערער סירב לחתום על בקשה לבנק של החברה לחידושה של מסגרת האשראי של החברה, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער חייב לחתום על הבקשה, והמערער חתם, כלשונו של בית המשפט, "כמי שכפאו שד".

עוד באותו יום הלך המערער אל הבנק של החברה והודיע לו כי הוא הגיש לבית המשפט בקשה לפירוק החברה. בעקבות הודעה זאת החליט הבנק להפסיק את האשראי לחברה, הודיע על כך לחברה, ולא חידש את האשראי עד היום.

כיוון שכך פנה המשיב אל בית המשפט המחוזי בהליכים של בזיון בית המשפט נגד המערער. בית המשפט המחוזי החליט (ביום 10.3.99) כי הצו שהוצא על ידו (ביום 5.4.98) "ברור לחלוטין", כי המעשה של המערער פגע בפעילות של החברה, כי משום כך יש בו בזיון בית המשפט, וכתוצאה הטיל על המערער קנס בסכום של 10,000 ש"ח. כנגד החלטה זאת הוגש הערעור.

טענה אחת של המערער היא, שהוא לא התכוון, ומכל מקום לא הוכח שהוא התכוון, לפגוע בחברה. מה, אם כן, היתה כוונתן של המערער כאשר סיפר לבנק שהוגשה לבית המשפט בקשה לפירוק החברה? הצגנו שאלה זאת בפני בא-כוח המערער, ולא היתה בפיו כל תשובה.

מכל מקום, בנסיבות העניין אין צורך להוכיח כוונה לפגוע בחברה. אפילו היה זה הליך פלילי מובהק, היה מקום להסתפק ביסוד נפשי של מודעות. אולם הליך של בזיון בית המשפט אינו הליך פלילי מובהק, אלא הליך אזרחי בלבוש פלילי. הפרה של צו בית המשפט אינה נחשבת בהליך כזה כעבירה על חוק העונשין, ואין צורך בהפרה כזאת ביסוד נפשי כמו בעבירה פלילית. ראו ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' שמעוני , פ"ד נא(1) 661, 672-669. כפי שנאמר בפסק דין זה, אין צורך בכוונה להפר את צו בית המשפט, אלא די במודעות למעשה ההפרה. בנסיבות המקרה, כפי שניתן ללמוד מן הנסיבות, ברור שהמודעות הנדרשת היתה קיימת. די לציין כי הבקשה לפירוק החברה הוגשה על ידי המערער ביום 1.6.98, והוא לא ראה שום טעם או צורך להודיע על כך לבנק, אלא רק ביום 1.2.99, מיד לאחר שבית המשפט חייב אותו לחתום על הבקשה לבנק לצורך חידוש האשראי. ניתן וראוי להסיק מן הנסיבות שהמערער, אף אם לא הוכחה כוונתו לפגוע בחברה, היה מודע לאפשרות של פגיעה כזאת.

עוד טען המערער כי בהליכי בזיון בית המשפט לא ניתן להטיל קנס לגבי מעשה שכבר נעשה, אלא רק כדי למנוע מעשה שטרם נעשה. בית המשפט המחוזי השיב לטענה זאת לאמור: "הסנקציה דרושה לא כדי להעניש את המשיב [הוא המערער שבפנינו] כמעשה תגמול על הפרת הצו, אלא כעונש שבא 'לשכנע' אותו להימנע בעתיד מהפרת הצו". אכן כך. שאם לא כך, לעולם אי אפשר יהיה להטיל על המערער קנס בגין הפרת הצו שבית המשפט נתן ביום 5.4.98.

לפיכך אנו מחליטים לדחות את הערעור.

בא-כוח המשיב ביקש שנטיל על המערער לשלם את הוצאות המשפט. בא-כוח המערער השיב לו כי מדובר בערעור פלילי, ובערעור כזה אין מטילים הוצאות. אולם גם בהליך פלילי מוסמך בית המשפט להטיל הוצאות על נאשם שהורשע. ראו חוק העונשין, התשל"ז1977-, סעיף 79. קל וחומר כך בהליך של בזיון בית המשפט שבמהותו הינו הליך אזרחי. אכן, כך נהג בית משפט זה הלכה למעשה. ראו משפט "מובי", לעיל, בעמ' 669.

אנו סבורים כי בנסיבות המקרה ראוי לחייב את המערער בהוצאות המשפט, ולפיכך אנו מחייבים אותו לשלם למשיב את הוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח.