בג"ץ 1958/13אהוד לוי נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

זוהי עתירה למתן צו על-תנאי שיורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא תחזור בה מסירובה לתמוך בבקשת העותר לקיים משפט חוזר על הרשעתו בביצוע מעשים מגונים.

1.

ביום 6.4.2008 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וי' שנלר) את העותר בביצוע מעשים מגונים בבתו הקטינה (להלן: המתלוננת )

במספר הזדמנויות בעת שהייתה בת 8 ו-9 שנים. על-פי כתב האישום שבעובדותיו הורשע העותר, הוא נהג באופן יומיומי לבקש מהמתלוננת לשכב לצידו על הספה כשגבה אליו, ולחכך את איבר מינו בישבנה או בין רגליה, עד שבא על סיפוקו. עוד נטען בכתב האישום כי במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה נכנס העותר לחדרה של המתלוננת בעת שישנה במיטתה ונגע בחזה ובאיבר מינה מתחת לבגדיה. בהכרעת דינו דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההגנה שהעלה העותר לפיה הסיבה להגשת התלונה נגדו היא רצונה של גרושתו, אם המתלוננת, לפגוע בו. בית המשפט המחוזי קבע כי אם המתלוננת הגישה אמנם תלונה קודמת נגד העותר על מעשים מגונים שביצע במתלוננת ובקטינים אחרים (להלן: התלונה הראשונה ) , וחקירתה של תלונה זו נסגרה מחוסר ראיות. ברם, על-פי קביעת בית המשפט המחוזי, המתלוננת לא סיפרה לאימה על דבר הגשת התלונה הנוכחית, כך שלא ניתן לקשור את היחסים העכורים שבין העותר וגרושתו עם הגשת התלונה. עוד קבע בית המשפט כי גירסת המתלוננת היא אמינה ומשכנעת. לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את העותר, וגזר את דינו לשמונה שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. ערעור שהגיש העותר לבית משפט זה (ע"פ 6475/08; כבוד השופטים מ' נאור, י' דנציגר ונ' הנדל) נדחה ביום 28.7.2010, בנימוק שהוא נסוב על ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי. עוד נקבע כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בממצאים אלו. בקשה למשפט חוזר שהגיש העותר נדחתה אף היא ביום 16.10.2011 (מ"ח 980/11; כבוד השופטת ע' ארבל).

2.

בעקבות כך, פנה העותר לפרקליטות המדינה וביקש כי תתמוך בעתירתו לקיום משפט חוזר. ביום 4.11.2012 הודיע מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו"ד ג'ואי אש, לעותר כי לאחר בחינה מעמיקה של חומר החקירה ותיק בית המשפט בהליך הפלילי שנוהל בעניינו, לא נמצא בסיס להצטרפות המדינה לבקשת העותר לקיום משפט חוזר. מכאן העתירה שלפנינו בה מבקש העותר כי נורה למשיבה לנמק מדוע לא תחזור בה מסירובה לתמוך בבקשתו למשפט חוזר ולחלופין מדוע אינה מכירה בכך שהתובע אשר ייצג את המדינה במשפטו של העותר הטעה את בית המשפט. העותר טוען כי עורך הדין שייצג אותו בהליך שיתף פעולה עם התובע והשניים הגישו לבית המשפט "הודעות" שנעשו בהן שינויים וששורות בהן "הושחרו". לטענת העותר, רק עתה כשהוא מרצה את עונשו הובאו בפניו המסמכים שהוצגו במשפטו ונתבהרו לו השיבושים הרבים שחלו במשפט. העותר מוסיף ומפרט בהרחבה את השגיאות שנפלו, לטענתו, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי והוא טוען כי נגרם לו עיוות דין חמור שיש לתקנו.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. האפיק הדיוני המתאים להעלאת טענות העותר בדבר עיוות דין שנפל, אם נפל, בהליך הפלילי שנוהל בעניינו הוא – הגשת בקשה למשפט חוזר בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בקשה כזו אכן הוגשה על ידו אך היא נדחתה ועתה מבקש העותר כי המשיבה תתמוך בבקשה נוספת לקיום משפט חוזר שהוא מתעתד להגיש כנראה. ואולם, העותר אינו מצביע על עילה משפטית כלשהי שמכוחה ניתן לחייב את המשיבה לתמוך בכך, בייחוד בהינתן העובדה שחלק ניכר מן הטענות המועלות על ידו בעתירה דנן כבר הועלו על ידו בעבר ונדחו, בין היתר, בפסק הדין הדוחה את בקשתו למשפט חוזר. עם זאת, ככל שהעותר סבור כי עתירתו מעלה טענות חדשות שלא נדונו בבקשתו הקודמת למשפט חוזר ( תקנה 8 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957) , יש בידו להגיש בקשה נוספת למשפט חוזר ולמותר לציין כי תמיכת המשיבה בבקשה נוספת כזו אינה תנאי בלעדיו אין להגשתה.

למען הסר ספק, אין באמור בפסק-דיננו זה משום נקיטת עמדה כלשהי באשר לסיכוייה של בקשה נוספת למשפט חוזר, ככל שהעותר יחליט להגישה.

העתירה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.