בג"ץ 1976/99 אלעזר מלחי - סמ"ר (מיל') נ. יוסף טלרז - אל"מ

בפני בקשת העותר לחייב את המשיבים בהוצאותיו במסגרת עתירה זאת.

כעולה מכתב העתירה, היה עניינה של

עתירה זו בדרישת העותר כי תבוטלנה החלטות המשיב 1 בעניינם של פסקים משמעתיים אשר ניתנו כנגד העותר.

בסופו של יום, ולאחר דין ודברים בין באי כוח הצדדים, נאות העותר למחוק את עתירתו, אולם עומד הוא על חיוב "המדינה" בהוצאות.

בטיעונו לעניין הוצאות המשפט, מבחין בא-כוח המשיב 1 בין העבירות נשוא פסקי הדין המשמעתיים.

אשר לעבירה שעניינה אי-עדכון כתובתו של העותר, כותב בא-כוח המשיב 1 כי החלטתו לבטל את הוראתו להעמיד מחדש את העותר לדין בגין עבירה זו, אינו נובע מעצם הגשת העתירה, אלא - לטענתו - משינוי בדין הנוהג, קרי- לאור תיקון לסעיף 3(ד) לתקנות שירות טחון (חובות אנשי מילואים), התשנ"ט1999-, כך שהמעשה שעשה העותר אינו מהווה עוד כיום עבירה. לאור שינוי זה, החליט המשיב 1 כי אין זה ראוי להעמיד את העותר לדין.

טוען איפוא המשיב 1 - והצדק עמו - כי לא ניתן לומר, בנסיבות מקרה זה, כי עצם הגשת העתירה היא זו אשר הביאה למפנה בעמדתו של המשיב 1 בעניינו של העותר. כיוון שכך, דין הבקשה - לגבי ראש זה של כתב העתירה - להידחות (ראו: בג"ץ 842/93 שייך סלימאן אלנסאסרה נגד שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217).

אשר לעבירה שעניינה אי-קיום הוראות הצבא: בעניין זה החליט משיב 1 להחזיר את הדיון בעבירה אל קצין השיפוט ולהורות כי ייראו את העותר - אשר נשא שלושה ימי מחבוש על עבירה זו - כאילו נשא בעונש. עוד ראוי לציין כי המשיב 1 הותיר את שאלת זכותו של העותר להוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט. יחד-עם-זאת, מציין בא כוחו של המשיב 1 כי ההחלטה בעניין זה נמסרה לעותר שמונה ימים בלבד לאחר הגשת העתירה.

מן האמור בכתב העתירה ונספחיו, עולה, לכאורה, כי במקרה זה, עצם הגשת העתירה, היא זו אשר הניעה אותו לשנות את עמדתו ביחס לעותר. כיוון שכך, מצאתי לפסק לעותר הוצאות בעניין ראש זה של כתב העתירה (ראו בג"ץ 842/93 הנ"ל).

לעניין גובה ההוצאות הראוי, מביאה אני בכלל שיקוליי את העובדה - עליה עמד בא כוח המשיב 1 - כי היענותו של משיב 1 הייתה מהירה יחסית וכי נחסך זמן שיפוטי יקר בבירורה של עתירה זו.

בשים לב לכל האמור, מורה אני כי המשיב 1 ישלם לעותר הוצאות בסך כולל של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. מאחר ולמשיב 2 לא היה כל חלק של ממש במסכת העובדתית נשוא העתירה, ומאחר והעתירה כוונה בעיקרה אל מעשיו או מחדליו של משיב 1, אינני רואה מקום לחייב את משיב 2 בהוצאות.

סיכומם של דבר: הבקשה להוצאות מתקבלת כאמור, ביחס לראשה השני של העתירה ורק ביחס למשיב 1. ביחס למשיב 2 - הבקשה נדחית.