בג"ץ 1979/97תנועת נאמני הר הבית נ. ממשלת ישראל

1.בבג"צ 6403/96 נדחתה עתירת העותרת הראשונה בענין עבודות שהווקף המוסלמי החל לבצע באורוות שלמה. העותרת השניה הזדרזה והגישה עתירה חדשה, באותו נושא, אך היא הורשתה לתקן את העתירה ולבססה על הוראות החוק בנוגע למקומות קדושים. העותרת השניה, שבינתיים הצטרפה אליה העותרת הראשונה, הגישה עתירה מתוקנת. זו עוררה אך שאלה אחת: האם תוכניתו של הווקף המוסלמי להפוך את אורוות שלמה למסגד מוסלמי שלישי, שיתנהל על הר הבית, נוסף לשניים הקיימים (כיפת הסלע ואל-אקצה), מנוגדת היא לסעיף 1 לחוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז1967-. העתירה נדחתה. מכאן הבקשה לדיון נוסף שלפני.

2.השופט זמיר (שעמו הסכים הנשיא), קבע כי אין בפעולות הווקף משום חילול מקום קדוש או מניעה של חופש הגישה להר הבית, כפי שהוא קיים מיום שמשפט ישראל חל על ההר. לענין הפגיעה ברגשות נקבע שסעיף 1 לחוק הנ"ל דן אך בפגיעה ברגשות הדתיים (למעט רגשות לאומיים, עדתיים וכו'). עוד נקבע כי לא נטענה ולא הוכחה פגיעה קשה ברגשות הדתיים של הציבור שעליו נמנות העותרות מעבר לרמת הסיבולת הנדרשת בחברה דמוקרטית ופלורליסטית. "המשיבים" - כך קבע השופט זמיר - "שהחוק מטיל עליהם את האחריות גם לאפשר פולחן דתי וגם למנוע פגיעה ברגשות, הגיעו למסקנה כי פגיעה כזאת אינה קיימת בנסיבות המקרה, ולפיכך הגיעו להחלטה שלא למנוע את השימוש באורוות שלמה כמסגד". הוא סבר שאין יסוד להתערב בהחלטה זו. לעומת זאת קבע השופט גולדברג כי נגיסה בשטח הר הבית על ידי הווקף המוסלמי, להרחבת שטח התפילה של המוסלמים פוגעת פגיעה של ממש ברגשות הדתיים והלאומיים של ציבור יהודי רחב כלפי המקום המקודש ביותר ליהודים ולפיכך באה הפגיעה בגדר סעיף 1 לחוק הנ"ל. עם זאת הוא קבע שהמדובר באחד המקרים בהם הכרעה שיפוטית אינה הדרך הסבירה לפסוק בסכסוך "ועל הפתרון השיפוטי לפנות במקרה זה את מקומו להחלטה שהיא פוליטית בעיקרה".

3.בעתירה שלפנינו טוענות העותרות כי לא רק הרגשות הדתיים מוגנים לפי סעיף 1 לחוק הנ"ל, אלא גם הרגשות הלאומיים וכי "תוצאת הרוב לפיה פולחנם של מוסלמי בכל הר הבית מוגן על פי עקרונות חופש הפולחן גם מקום שיש בו פגיעה ברגשות בני דתות אחרות, ומאידך פולחנם של בני הדת היהודית אסור במקום... יוצרת מצב של אפלייה בלתי נסבלת ובלתי מאוזנת תוך פגיעה בעקרונות השוויון"; עוד טוענות העותרות כי מה שהוגדר כ"דעת הרוב" התעלמה מהאיסור של "כל פגיעה אחרת" בסעיף 1 לחוק הנ"ל; לבסוף טוענות העותרות כי גם עמדתו של השופט גולדברג, המעבירה את ההכרעה בסכסוך למגרש הפוליטי, "חותרת תחת סמכותו של בג"ץ, כפי שהתגבשה בשנים האחרונות, לכפיית מרותו של החוק בכל הזירות והמישורים לרבות הזירה הפוליטית".

4.הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות בין אם מקבלים את עמדת השופט זמיר ובין אם מקבלים את חלקה הראשון של עמדת השופט גולדברג; לענין זה מוכן אני להניח - מבלי לפסוק - שהדיבור "כל פגיעה אחרת" בסעיף 1 לחוק הוא רחב יותר מכפי שנתפרשה "פגיעה ברגשות" בפסק דינו של השופט זמיר; עם זאת, אין ספק בדבר שה"פגיעה ברגשות" או ה"פגיעה האחרת" הן בנסיבות הענין תולדה של המחלוקת לגבי זכויות הפולחן ההסטוריות בהר הבית שמענין הטיפול בהן משך בית משפט זה את ידו: בג"ץ 222/68, המר' 15/69 פ"ד כד(2) 141. כבר נפסק שבעניינים כיוצא באלה מן הראוי הוא שהחלטה על פי דין תתקבל על ידי הרשות המבצעת: בג"ץ 188/77 פ"ד לג(1) 225; בג"ץ 33/92 פ"ד מו(1) 855. זו רשאית להביא בחשבון גם שיקולים לבר-משפטיים הנובעים מטענת העותרות שבמעשי הווקף המוסלמי יהיה משום שינוי ה"סטטוס קוו" הרגיש בהר הבית. בגישה זו אין כל חידוש ואין כל סיכוי שהתוצאה תשתנה בדיון נוסף.

לפיכך דוחה אני את העתירה. לא ראיתי לעשות צו להוצאות.