בג"ץ 1983/99 פלסטין פספוס נ. שר הפנים

בפני בקשה למחיקת עתירה מחמת מתן הסעד שנתבקש בה. במסגרת בקשה זו נכללת גם בקשה לפסיקת הוצאות.

1.בקשת העותרת מס' 1 לאיחוד משפחות נדחתה ב- 9.11.95. ב - 11.3.96 פנה ב"כ העותרות (העותרת מס' 2 היא עמותה העוסקת בבעיות דוגמת בעייתה של העותרת) בבקשה לנימוק הדחייה. על פניית זו נענה ב - 16.7.97. ב- 2.11.97 פנה ב"כ העותרות בערר על החלטת הדחייה וביקש, כי ילדי העותרת מס' 1 יירשמו במרשם האוכלוסין. הערר והבקשה לא נענו ואז הוגשה העתירה. כחודש לאחר העתירה החליט המשיב להיעתר לבקשת העותרות. לטענת המשיב, נוכח חלוף הזמן מאז דחיית בקשתה הראשונית של העותרת מס' 1 נדרשה בדיקה יסודית של נתוני העותרת מס' 1 ובני משפחתה. ומכאן העיכוב. עוד טוען המשיב, כי עם הגשת העתירה טופל עניינה של העותרת מס' 1 ללא שיהוי והסתיים במהרה.

2.מהלך הדברים מעורר אף חשש באשר לצידקתה של החלטה הראשונית (מ- 9.11.95). אולם נוכח התפתחות הדברים למועד זה מתמקד מחדלו של המשיב בטיפול בערר שהוגש ב - 2.11.97 ולא נענה עד סמוך לאחר הגשת העתירה. בנסיבות אלו, ובהתחשב בפרקי הזמן הממושכים שחלפו קודם למהלך זה, אין מנוס מהמסקנה, כי העותרות נזקקו להגיש את עתירתן על מנת להביא לפתרון בעייתה של העותרת מס' 1 וכי הגשת העתירה אכן הביאה לפתרון המיוחל. בנסיבות אלו, ובהתאם לכלים שנקבעו בבית משפט זה (וראו, לדוגמא: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217; בג"ץ 4281/98 נעמתי מוחמד רג'בי נ' שר הפנים , לא פורסם) זכאיות העותרות להוצאותיהן. בפסיקת הוצאות אלו התחשבתי מחד גיסא בעובדה שבקשתה המקורית של העותרת מס' 1 הוגשה עוד בשנת 1994 ונענתה, בסופו של דבר רק ב1999-, לאחר שהמהלך האחרון שיזמו העותרות (ב - 11/97) לא הגיעה לכלל סיום עד להגשת העתירה. מאידך גיסא, התחשבתי בכך שפניותיהן של העותרות (עד לערר נשוא העתירה) טופלו לגופן, הגם שנענו בשלילה, שמקצת הזמן חלף עקב השתהות של העותרת מס' 1 ושתגובתו המהירה של המשיב ייתרה את הצורך בקיום דיון בעתירה. על סמך מכלול שיקולים אלה מצאתי לנכון להעמיד את סכום ההוצאות על סך 5,000 ש"ח.

העתירה נמחקת איפוא. המשיב יישא בהוצאות העותרות בסך 5,000 ש"ח.