בג"ץ 2009/13 אלמו אנייו טסמה נ. משרד הפנים

הנשיא א' גרוניס:

1.

העותר מבקש לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות, תש"י-1950 (להלן – חוק השבות ).

2.

העותר, נוצרי נתין אתיופיה, נישא באתיופיה בשנת 1997 לגב' אנייה באשה (להלן – האשה ). לבני הזוג נולדו שני ילדים. האשה הוכרה כמה שנקרא "זרע ישראל". על כן, הותרה כניסתה ארצה וזאת מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה ), ולא מכוח חוק השבות. בשנת 2009 נכנסו בני הזוג ארצה עם ילדיהם (יחד עם ילדה נוספת של האשה). לאשה ולילדיה ניתנו רישיונות לישיבת קבע ואילו לעותר ניתנה אשרת תייר לתקופה של שלושה חודשים. לאחר התפתחויות שונות, שאין צורך לפרטן, כולל במערכת היחסים שבין העותר לאשתו, נעצר העותר בחודש מאי 2011 על ידי רשות האוכלוסין וההגירה. על העותר הוצא צו משמורת וצו הרחקה. כיום הוא נמצא במשמורת. העותר טוען, בין השאר, כי גורמים ישראליים רשמיים סברו, בעת שהמשפחה הייתה באתיופיה, כי יש להתיר לעותר להיכנס לארץ, שאם לא כן הוא לא יסכים שילדי בני הזוג יצאו מאתיופיה לישראל. על רקע זה טוען העותר כי יש להתיר שהותו בישראל.

3.

ברי מן התיאור העובדתי המקוצר שהבאנו כי אם אומנם נתונה לעותר זכות לשהות בישראל, הרי אין היא יכולה להתבסס על חוק השבות אלא על חוק הכניסה, שהרי אין זכותו יכולה להיות חזקה יותר או מבוססת יותר, מבחינת מקורה, מזכותה של האשה. אכן, בהתכתבויות מסוימות של גורמים ישראליים רשמיים בעניינה של המשפחה מדובר על כך שהאשה הייתה זכאית שבות. עם זאת, ברור כי מדובר בטעות. משכך, בידי בית המשפט לענינים מינהליים נתונה סמכות מקבילה לדון בטענותיו של העותר, שכן הטענות אינן יכולות להתבסס על חוק השבות.

4.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. הצו הארעי שהוצא ביום 18.03.2013 (והפך לצו ביניים לפי החלטה מיום 09.05.2013), ואשר אסר על הרחקתו של העותר מן הארץ, יפקע בתום 30 ימים מהיום.