בג"ץ 2025/07 פרת נאש נ. שר הפנים

השופט א' א' לוי:

עותר 1, פרת נאש (להלן: פרת), נולד בשנת 1940. בשנת 1958 יצא העותר עם הוריו מישראל, ומשנישא בשנת 1979 לעותרת 2 (להלן: מדיחה) הם בחרו להגר לגרמניה. עותרים 3 ו-4 הם ילדיהם של בני הזוג. בשנת 1993 הודיעו פרת ומדיחה כי הם מוותרים על אזרחותם הישראלית, ובחודש נובמבר 1994 הודע לעותרים כי הצהרתם על ויתור על האזרחות אושרה בידי שר הפנים. לאחר כ-12 שנים פנו העותרים למשיב בבקשה כי תוחזר להם האזרחות הישראלית בה החזיקו, מאחר והחליטו להשתקע כאן. בקשתם זו נדחתה, ומכאן העתירה שבפנינו.

במרכז השגותיהם של העותרים ניצבת הטענה כי שלטונות גרמניה כפו עליהם לוותר על אזרחותם הישראלית כדי לקבל אזרחות גרמנית, ועל כן יש להחיל עליהם את המדיניות שהנהיג המשיב בעקבות בג"צ 2271/98 דוניה עבד עבר נ' שר הפנים , פ"ד נה(5) 778.

טיעון זה אין בידינו לקבל. ההלכה שנפסקה בבג"צ 2271/98 עסקה בנשים שנישאו לבעליהם תושבי הרשות הפלסטינית, ושנדרשו קודם למעברן לחיות עם בעליהן לוותר על אזרחותן הישראלית. זה אינו המצב בעניינם של העותרים, אשר החליטו מדעת ורצון חופשי לקבוע את מרכז חייהם בגרמניה. שלטונות ישראל לא העמידו בפני העותרים את הדרישה לוותר על אזרחותם, אלא היה זה מעשה יזום של העותרים שהעדיפו את האזרחות הגרמנית מתוך כוונה להשתקע באותה ארץ. לתרחיש מסוג זה ניתן מענה בחוק האזרחות, התשי"ב-1952, לאמור:

אזרח ישראלי בגיר שאינו תושב ישראל רשאי להצהיר בכתב שהוא מוותר על אזרחותו (סעיף 10(א) לחוק). " ויתור על אזרחות לפי סעיף זה טעון הסכמת שר הפנים, ואם הסכים השר לויתור – האזרחות מתבטלת מהיום שקבע השר" (סעיף 10(ה)). באשר לעותרים 3 ו-4, גם לכך מצוי מענה בחוק, לאמור, ביטול אזרחותו הישראלית של בגיר, מבטל גם את אזרחותו הישראלית של ילדו הקטין, אם ההורה השני ויתר אף הוא על אזרחותו הישראלית (סעיף 10 (ו)(1), והקטין אינו תושב ישראל (סעיף 10 (ב)(2)). לסיכום, נשוב ונדגיש, העותרים בחרו מדעת להעתיק את מרכז חייהם לגרמניה ולקבל את אזרחותה תוך ויתור על אזרחותם הישראלית, ועל כן לא מצאנו כי בהחלטת המשיב נפל פגם המצדיק את התערבותנו.

העתירה נדחית.