בג"ץ 2051/02 אילן בן עמי נ. מדינת ישראל

מבוא

1.בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום באשדוד, בתאריך 19.4.98 נטען, כי במהלך חודש נובמבר 1997, מינה ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב, לבקשת בנק הפועלים בע"מ, כונס לאחדים מנכסיה של חברת יורם בן עמי בע"מ (להלן: "החברה"), בה שימש אותה עת המבקש, אילן בן-עמי, כמנהל בפועל. כונס הנכסים היה אמור לתפוס טרקטור השייך לחברה (להלן: "הטרקטור" או "הרכב המעוקל"), ועל פי גרסת התביעה, זייף המבקש, בעצמו או באמצעות אחרים, את זהותו של הרכב המעוקל, על ידי כך שהושחז המספר המוטבע על השלדה, וכן הוחלפו לוחיות הרישוי בלוחיות של רכב אחר מאותו סוג, הרשום על שמה של חברת בינוי ופיתוח בנגב. על פי גרסת התביעה, עשה המבקש את כל אלה במטרה להקשות על זיהוי הרכב ולהכשיל את עיקולו, ולפיכך יוחסו לו עבירות של זיוף רכב והכשלת עיקול, לפי סעיפים 413ט' ו264- לחוק העונשין.

ההליכים בערכאות השונות

2.בעת הדיון בבית משפט השלום, התגונן המבקש באומרו את אלה: א) הוא לא שימש בעת שהתרחשו האירועים כמנהל בפועל בחברה אלא רק כבעל מניות; ב) הוא לא השחיז מספר שילדה ולא החליף לוחיות זיהוי של רכב כלשהו; ג) הרכב היה שייך לחברת י' בן עמי בע"מ (ולא ליורם בן עמי בע"מ), ועל כן לא היה לו מניע לזייף את זהותו. בית משפט השלום, לאחר ששמע את ראיות הצדדים, קבע את הממצאים הבאים:

א.הוברר כי המבקש היה מעורה במצבם של הכלים של החברה, ואף רשם את הטרקטור ככלי משועבד.

ב.אין זה סביר כי במשך השנים לא הבחין המבקש שמספר הרישוי המוצמד לכלי המשועבד שונה מהרשום במסמכים שהיו בחזקתו.

ג.אין זה סביר שבמשך השנים לא הבחין המבקש שמספר השלדה, המצוי במקום בולט לעין, שוייף וטושטש.

ד.הסברו של המבקש ביחס למספר הרישוי, היינו, שאחת הספרות המקוריות (6) הפכה בדרך כלשהי לספרה דומה (0), הוא הסבר חלקי, באשר הספרות של מספר הרישוי שנמצא על הרכב בעת תפיסתו כלל גם ספרות שהוחלפו ובסדר שונה.

ה.את טענתו של המבקש, לפיה אפשר שהשינוי במספר השלדה נובע מקורוזיה, דחה בית המשפט כבלתי סבירה.

ו.בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה לא היה מנהל בפועל בחברה במועדים הרלבנטיים לכתב האישום.

לאור כל האמור, מסקנתו של בית משפט השלום היתה שהתביעה הוכיחה את כתב האישום במידה הנדרשת בפלילים, ולפיכך הורשע המבקש בעבירות אשר יוחסו לו, ובית המשפט גזר לו 6 חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, 9 חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך של 30,000 ש"ח או מאסר תמורתו למשך 300 ימים.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, שם טען כי הראיות הנסיבתיות עליהן התבססה הכרעת הדין, לא היה בהן די כדי לבסס הרשעה. המבקש טען עוד, כי לא הוכח שהרכב זויף כשהיה ברשות החברה, ולא שהדבר נעשה בסמוך לעיקול הנכסים, ועל כן קיימת אפשרות שהרכב המעוקל היה במצבו בעת תפיסתו, כבר בעת שנרכש על ידי המבקש בשנים 1990-1989.

את כל אלה דחה בית המשפט המחוזי. הוא הפנה לכך שגרסתו של המבקש נמצאה לא-אמינה, ולמסקנה זו של הערכאה הדיונית נמצאו תימוכין השוללים את הסבריו של המבקש מכל וכל. כך היא העובדה שמספרו הנכון של הרכב הופיע במסמכים שונים לאחר מועד הרכישה הנטען, וביניהם מסמכי השעבוד, ולפיכך אם אכן היה מדובר בטעות, אין זה סביר שהמבקש לא עמד עליה. ובאשר לאפשרות כי טשטוש מספר השלדה הוא תוצאה של מעשה שמאחוריו לא היתה כוונה פלילית, הפנה בית המשפט לתצלומים שהוגשו כראיות ולחוות דעת מז"פ, ומכל אלה עולה כי לא זו בלבד שמדובר במעשה מכוון, אלא שהמבקש לא יכול היה שלא להבחין בו במשך השנים.

4.בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה (רע"פ 6058/01), נדחתה אף היא, וזו היתה לשון החלטתו של המשנה לנשיא, שלמה לוין:

"בקשת הרשות לערער שלפני, המשתרעת על פני עשרה עמודים, נוסחה כדרך שמנסחים כתב ערעור ואין היא מתייחסת אלא לממצאים העובדתיים ולניתוח הראיות שהיו לפני הערכאות שקדמו לי. אין היא מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה שתינתן למבקש רשות לערער בגלגול שלישי".

הבקשה למשפט חוזר

5.חרף האמור, עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר. את בקשתו הוא סומך בעיקר על שניים: ראשית , קיומן של ראיות חדשות אשר יש בהן לשנות את תוצאות המשפט. אחת מאותן ראיות הוא תצהיר של אחיו, מר יריב בן עמי, בו נטען כי ידוע לו, מידיעה אישית, כי מספר השלדה ברכב המעוקל הושחז בטעות עוד בשנת 1991, על ידי אחד מעובדי החברה, בעת שניקה אותו בהתזת חול והשחיז את החלודה שדבקה בו באבן משחזת.

יריב בן-עמי נימק את השיהוי בהגשת התצהיר בכך שהוא לא ידע כלל על הרשעת המבקש, ולראשונה נודע לו עניין זה כאשר החל המבקש לבצע את עבודות השירות.

ראיה נוספת שהבקשה מסתמכת עליה, היא הודעה אשר נרשמה תחת אזהרה, בתאריך 11.12.97, מפיו של דניאל ישראלי, אשר שימש כמנהל ההחזקה בחברת המבקש. לשאלת החוקר המשטרתי השיב ישראלי, כי הוא מכיר את הרכב המעוקל כשש או שבע שנים קודם לחקירתו, ולשאלה אם מספרו "האמיתי" של הכלי הוא 29-805, השיב ישראלי "כמה שאני מכיר אותו זה המספר".

לטענת המבקש, דבריו של דניאל ישראלי בשילוב עם תצהירו של אחיו, מחזקים את טענתו כי לא היתה לו יד לא בהשחזתו של מספר השלדה, ולא בהחלפתה של לוחית הרישוי.

המבקש סמך את בקשתו למשפט חוזר גם על העילה כי הרשעתו כרוכה בעיוות דין, הואיל והיא נסמכת על הנחות שלא הוכחו ואף נסתרו בראיות החדשות.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

6.היועץ המשפטי לממשלה, בחוות דעת אשר הוגשה בהתאם להוראות תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדר דין במשפט חוזר) תשי"ז1957-, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר, הואיל ולהשקפתו אין עילה לקיומו. באשר לתצהיר האח נטען, כי הוא מעלה תמיהות רבות באשר לעיתוי הגשתו, וכתוצאה מכך גם בשאלת אמינותו. באשר לראיה הנוספת אשר הייתה מצויה בתיק החקירה, נטען כי ראייה זו הייתה בשליטת המבקש, אך משום מה לא עשה בה המבקש שימוש, על אף שמר ישראלי, נותן ההודעה, העיד מטעם התביעה ואף נחקר בחקירה נגדית. לגופו של עניין טען המשיב, כי אין בראיה זו דבר שיש בו לסייע למבקש, הואיל ודבריו של ישראלי בהודעה הם בלתי-החלטיים ומסויגים, מה גם שהעד מסר בבית המשפט שהוא אינו זוכר את מספר הטרקטור, וכי כל המספרים דומים אחד לשני.

באשר לעילה בדבר עיוות דין נטען בחוות הדעת, כי עילה זו אינה מנומקת דיה, ואינה נסמכת על טיעונים לגופו של עניין, ומשכך יש לדחותה.

דיון

7.לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר על כל נספחיה, ובחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן : "החוק"), הקובע:

1. (א)

נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט לראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

כבר נפסק, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראה מ"ח 7929/96, אחמד קוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 433; מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת

ישראל, (טרם פורסם)).

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נתונה רק משעה שפסק הדין הנו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. ודוק: בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר, היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר התקיימותן של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג לכלל ולא הכלל עצמו (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4) עמ' 241).

8.בענייננו, נסמכת בקשת המבקש, כאמור, על העילות הקבועות בסעיפים 31(2) ו31-(4) לחוק בתי המשפט, אשר עניינן קיומן של ראיות אשר עשויות לשנות את תוצאות המשפט, וכן חשש לקיומו של עיוות דין.

באשר לעילה בדבר ראיות חדשות, כבר נפסק לא אחת, כי על מנת לחרוג מעקרון סופיות הדיון, אין די בעובדה שראיות אלה הן ראיות חדשות, שלא היו לנגד עיניהן של הערכאות אשר דנו בעניינו של המבקש, אלא יש צורך להראות כי מדובר בראיות בעלות משקל מיוחד, בין אם כשלעצמן ובין אם בשילוב עם מערך הראיות שהונח בפני בית המשפט, והן בעלות פוטנציאל מהותי לשינוי תוצאתו של המשפט (מ"ח 6148/95, עזריה נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(2), 334, 355; וראה גם פרשת "קוזלי" הנ"ל בעמ' 561). זאת ועוד, נדרש כי ראיות אלו יהיו בעלי אמינות לכאורית, עמד על כך הנשיא שמגר במ"ח 6/84, מאמא נגד מדינת ישראל פ"ד לח(3), 498, 501):

"למותר להדגיש, כי בנקיטת לשון 'עובדה חדשה' או 'ראיה חדשה' לא נתכוון המחוקק לכל טענה, אשר בעצם השמעתה הופכת כביכול לראיה חדשה, אלא הכוונה לעובדה או לראיה, אשר יש בהן אמינות לכאורית. הרי מדובר על הליך שיפוטי שנסתיים כבר ואשר ההכרעה בו מעוגנת במערכת ראיות, שהייתה אמינה בעיני בתי המשפט שלפניהם היא נפרשה. כאשר מבקשים לחדש את הדיון מראשיתו, לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה, המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חלופית. אין גם להסתפק בכך, שמי שמעורב בעניין מעלה תזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו, המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31(א)(2) אמינות לכאורית המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת. הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר, איננו פועל פעולה אוטומטית, המעוגנת אך ורק בקיומה או בהעלאתה של טענה עובדתית, אלא עליו גם לבחון, אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין על-מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה".

9.כאמור, בתצהירו של מר יריב בן-עמי נטען, כי מי שהשחיז את מספר השלדה הוא עובד של החברה, שעשה זאת בשנת 1991 בעת שהסיר חלודה מהטרקטור, וללא כל קשר לעיקולו לטובת בנק הפועלים. אך מפיו של המצהיר עולה עוד, כי הוא שימש באותה עת "אחראי האחזקה של הכלים הכבדים בחברה..." (בלשון סעיף 5 לתצהיר). על רקע זה מצאתי את עצמי תוהה, אם יש ממש בטענת המצהיר לפיה הוא לא ידע על ההליכים שנפתחו נגד אחיו, המבקש, בשעה שעובדים נוספים בחברה, וכאלה אשר יש להם נגיעה לטרקטור, כמו מר דניאל ישראל שגם בו עוסקת בקשה זו, נחקרו במשטרה. התמיהה גדולה שבעתיים, לנוכח העובדה שכבר לאחר פסק הדין בבית משפט השלום, צריך היה להיות ברור למבקש שאם הוא מתעתד להוסיף ולנסות להוכיח את חפותו, עליו לתור אחר כל ראייה העשויה לסייע בידו. והרי ההיגיון מחייב שהראשון אליו היה פונה הוא אחיו, גם משום קרבת המשפחה, וגם משום היותו אחראי על הכלים הכבדים בחברה, וככזה עשוי היה לדעת מי השחית את מספר השלדה של הטרקטור המעוקל. אך עובדה היא שהמבקש לא נהג כך, לא לקראת הערעור בבית המשפט המחוזי, ולא בעת שהוגשה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון, ולכך לא נתן המבקש הסבר שיש בו לסבר את אוזן השומע. לא זו אף זו, בתצהירו של מר יריב בן-עמי חסרים פרטים מהותיים, בין היתר, ביחס לזהותו של העובד אשר על פי הנטען ביצע את עבודות השיפוץ של הטרקטור, וכן הסבר מדוע נמנע אותו עובד מלהגיש תצהיר בעצמו.

לכל התמיהות הללו לא מצאתי בבקשה תשובה מניחה את הדעת, ועל כן אין בראייה חדשה זו אותה "אמינות לכאורית" (כלשון מ"ח 6/84 הנ"ל) המצדיקה שקילתה מול מערכת הראיות הקודמת.

כאלה הם פני הדברים גם ביחס לראיה השניה שעניינה הודעתו של עובד החברה, מר דניאל ישראל. ראשית , בהודעה לא היתה בפיו של מר ישראלי תשובה נחרצת ביחס למספרו של הטרקטור, וברוח זו הוא השיב גם במהלך עדותו בבית המשפט:

"את המספר אינני זוכר. אנו לא בודקים את המספרים ולא זוכרים אותם, אבל זה הטרקטור, כולם דומים אחד לשני".

שנית , מר דניאל ישראל העיד בבית המשפט, והודעתו של העד היתה אמורה להיות בידיו של המבקש או בא-כוחו, באשר מדובר ב"חומר חקירה". אם סבר המבקש כי הגשתה של הודעה זו חיונית להגנתו, ניתנה לו ההזדמנות לעשות זאת, ומשנהג אחרת מותר להניח כי בניגוד לטענתו היום, לא סבר אז כי יש צורך בהגשתה.

באשר לטענה בדבר עיוות דין, מקובלת עלי עמדתו של היועץ המשפטי, לפיה המבקש לא טרח לנמק מדוע קמה לו עילה זו, אך על מנת למנוע ספק, בחנתי את הבקשה גם לאור החשש לגרימתו של עיוות דין, ולא מצאתי בכך ממש.

בפיו של המבקש היו טענות נוספות בדבר טעויות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט השלום, ואלו הן טענות בעלות אופי ערעורי מובהק, אשר נדונו בעבר ונדחו, ועל כן אין הם מהווים עילה לקיומו של משפט חוזר.

הבקשה נדחית.