בג"ץ 2055/02שייח עבד אל קארים עבייד נ. שר הבטחון

בפניי בקשה לקביעת שכר טירחה בהליך שבכותרת. הבקשה מבוססת על התעריף הקבוע בתקנות הסניגוריה הציבורית (שכר טירחה לסניגורים ציבוריים), תשנ"ו – 1996. ההליך שבכותרת הופנה כנגד תוקפו של חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב – 2002, אשר היתה לו נגיעה לעותרים, אשר החוק נועד לחול עליהם ולאפשר את המשך החזקתם במשמורת.

קיימת אי בהירות בשאלת הדין החל על הבקשה שבפניי. הסניגוריה הציבורית, אשר מקופתה משולם שכר הטירחה, טוענת כי אין מקום להחיל על העניין את תקנות הסניגוריה הציבורית, כי אם את תקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974. עיון בתקנות הסניגוריה הציבורית (תקנה 1(א)) מלמד, כי הן חלות על "סניגור ציבורי", וניתנות בעד השירות שנתן, לפי מהות העניין. אשר לתקנות סדר הדין הפלילי, אלה חלות, על פי לשונן, על סניגור שנתמנה לפי סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 (ראו תקנה 4(א) לתקנות). בא כוח העותרים, הוא המבקש בהליך שבפניי, אינו סניגור ציבורי, במשמעות האמורה, וגם לא התמנה לפי סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי. יוצא, כי על פי לשונן, אין התקנות האמורות חלות במקרה זה. עם זאת, במשך שנים, עוד בטרם נחקק חוק הסניגוריה הציבורית, הוחל על פסיקת שכר טירחה בהליכים מסוג זה הדין הקבוע בתקנות סדר הדין הפלילי (ראו עמ"מ 4414/02, לא פורסם). הדבר נעשה מכוח היקש לדין הפלילי, נוכח העובדה שבין מעצרם של העותרים לבין ההליך הפלילי קיים דמיון הנעוץ בשלילת חירותם. אצא, אפוא, מנקודת הנחה כי הדין הקבוע בתקנות סדר הדין הפלילי הוא החל על העניין, ובהתאם לכך אבחן את הפריטים השונים שבבקשה שבפניי.

הכנת העתירה וישיבה ראשונה. אין תקנות סדר הדין הפלילי מתייחסות, על פי טיבן, להגשת עתירות, כי אם להגשת ערעורים מחד ועררים על מעצר מאידך. נראה לי, כי ההליך שבכותרת, מבחינת מהותו והיקפו, דומה יותר לערעור מאשר לערר בעניין מעצר, ועל כן מן הראוי להחיל עליו את התעריף הקבוע בתקנה 4(א)(3)(א)(2)(אא) לתקנות, היינו – 2,512 ₪. תעריף זה כולל, על פי התקנות, גם את עצם הגשת ההליך, וגם את הישיבה הראשונה שהתקיימה בו.

הגשת סיכומים בכתב. אין תקנות סדר הדין הפלילי מתייחסות להגשת סיכומים בכתב. אין הצדדים חלוקים על כך שהוגשו סיכומים מטעם העותרים. נראה לי, כי בסיכומים העיקריים ובסיכומי התשובה שהוגשו ניתן לראות, יחדיו, כשקולים לישיבה נוספת של בית המשפט, ועל כן זכאי המבקש בגינם לסכום של 1,114 ₪ (ראו תקנה 4(א)(3)(ב) לתקנות האמורות).

מכתבים, בקשות שונות. אין תקנות סדר הדין הפלילי מתייחסות להליכים מסוג זה. הליכים אלה מקומם בקביעה האם זכאי המבקש לתוספת מאמץ בגין מכלול העבודה שהושקעה בהליך זה.

תוספת מאמץ 100%. המבקש טוען כי הושקעה בעתירה השקעה רבה, המצדיקה תוספת של 100% בשכר הטירחה. מעיון בתיק עולה כי אמנם הושקעה בו עבודה רבה, המצדיקה תוספת. בהתחשב בהיקפו של התיק ובמורכבותו, נראה לי כי בנסיבות העניין תוספת של 75% הינה תוספת סבירה.

הוצאות נסיעה. בהתאם להוראת סעיף 4(ה) לתקנות ניתן לפסוק למבקש הוצאות נסיעה אם היה חייב בנסיעות מחוץ לתחום הרשות המקומית שבה נמצא משרדו. נראה לי, כי הנסיעות המתוארות בבקשה עונות על קנה מידה זה. על פי התעריף הקבוע בתקנות, זכאי המבקש להחזר בסך של 34.20 ₪ בגין הנסיעות לירושלים, ובסך 56 ₪ בגין הנסיעות לבית הכלא. לפיכך, אני פוסק למבקש סך של 90.20 ₪ בגין סעיף זה.

התוצאה היא, כי המבקש זכאי לסכומים הבאים:

הכנת העתירה וישיבה ראשונה 2,512 ₪

הגשת סיכומים 1,114 ₪

תוספת מאמץ 2,719.50 ₪

מע"מ 1078.74 ₪

נסיעות 90.20 ₪

סך הכל 7,514.44 ₪

סכום זה ישא רבית והפרשי רבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.