בג"ץ 2099/94 "איילון" חברה לביטוח בע"מ נ. ציון חיימס ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 2099/94

ע"א 2191/94

בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופטת ד' דורנר

המערער בע"א 2099/94

(המשיב בע"א 2191/94): ציון חיימס

נ ג ד

המשיבה בע"א 2099/94

(המערערת בע"א 2191/94): אילון, חברה לביטוח בע"מ

ערעורים על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 28.2.94 בת"א 277/89 שניתן על ידי כבוד השופט א' לרון

בשם המערער בע"א 2099/94

והמשיב בע"א 2191/94: עו"ד פ' זלצר

בשם המשיבה בע"א 2099/94

והמשיבה בע"א 2191/94: עו"ד ג' ראובינוף

פסק - דין

השופט ת' אור :

עיקרי העובדות והמחלוקת

1.ביום 25.8.88 נפגע ציון חיימס ( להלן: המערער ) בתאונת דרכים. איילון חברה לביטוח בע"מ ( להלן: המשיבה ) חבה בפיצויו על נזקיו שנגרמו לו בתאונה זו. ביום 28.2.94 ניתן פסק-דין על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בו נקבעו פרטי נזקיו של המערער בתאונה, והמשיבה חוייבה בתשלום פיצויים למערער, כאמור בפסק הדין.

בע"א 2099/94 הוגש על פסק הדין ערעור על ידי המערער, בו הוא טוען לקיפוח בסכום הפיצויים שנפסק לו. בע"א 2191/94 הוגש ערעור על ידי המשיבה, בו היא טוענת לפיצוי יתר של המערער. ערעוריהם של הצדדים מתייחסים למספר שאלות כלליות, אשר יש להן השלכה על גובה הפיצויים בפרטי נזק שונים. הם גם מערערים על סכום הפיצוי שנקבע בפרטי הנזק השונים. הדיון בשני הערעורים אוחד, בהיותם מתייחסים לאותו פסק-דין.

אדון תחילה בטיב הפגיעה הגופנית שנפגע המערער בתאונה והשלכותיה. לאחר מכן אתייחס לשאלות כלליות המתעוררות בענייננו. השאלות הן: האם דרך הפיצוי הנאותה של המערער היא בדרך של סכום חד פעמי או בדרך של תשלומים עיתיים; מהו קיצור תוחלת חייו של המערער עקב התאונה; מהו שיעור הריבית על פיו יש להוון את פרטי הפיצויים הנוגעים לנזק עתידי. ולבסוף, אדון בטענות הצדדים כנגד הקביעות במספר פרטי נזק. אתייחס רק לטענות אשר, לדעתי, מצדיקות התייחסות. לאותן טענות אליהן לא אתייחס, אין זה משום שאלה נעלמו מעיני, אלא משום שהתשובות שניתנו להן בפסק הדין מקובלות עלי, וכדי לא להרחיב במקום שאין צורך.

2.כתוצאה מהתאונה נגרמו למערער שברים בחוליות הצוואריות חמש, שש ושבע. כתוצאה מכך נפגע חוט השידרה והמערער נותר קואודרופלג, משותק בארבע גפיים. הוא מסוגל להניע, במידה חלקית, רק את הכתפיים והמרפקים ונעזר באורינל למתן שתן. אין מחלוקת, כי הנכות שנותרה לו היא בשיעור של 100% לצמיתות.

על אף הפגיעה הקשה נותר המערער במלוא הכרתו, הוא מבין את מצבו, ומתמצא היטב בנעשה סביבו. הוא כעוס, לעתים חסר סבלנות, מגיב בהתרגשות ולפרקים אף מאבד את השליטה על עצביו. אך, כאמור, נותר בעל הבנה ויכולת, ובמידה רבה אף בעל עמדה וכושר מנהיגות בקרב בני משפחתו התומכים בו, עוזרים לו ובמידה רבה נשמעים לדבריו והדרכתו. עקב נכותו הקשה של המערער הוא זקוק למידה רבה של עזרת הזולת לכל תקופת חייו. המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט חיווה את דעתו כי המערער תלוי בזולת בכל פעולותיו החיוניות היום יומיות כהלבשה, רחצה, הכנת המזון וחיתוכו, וזקוק לעזרה בשירותים ובהעברה מהמיטה לכסא. כמו כן נקבע על ידי המומחה, שאין להשאיר את המערער ללא השגחה, וכי בלילה יש לשנות את תנוחתו אחת לשלוש שעות, וביום יש לעזור לו בהתרוממות מכסא הגלגלים כדי למנוע פצעי לחץ. המומחה סיכם את צרכיו של המערער, באומרו שהוא זקוק ל:

"אדם צמוד או כזה שניתן להזעיקו תוך זמן סביר במשך כל היממה".

תשלום חד פעמי או תשלומים עיתיים

3.בין הצדדים היתה מחלוקת אם יש לקבוע את הפיצויים המגיעים למערער בדרך של תשלום חד פעמי של הפיצוי הכולל המגיע לו, או שמא יש לקבוע את הפיצוי, עבור אובדן כושר השתכרות ובשל הוצאות מתמשכות להן צפוי המערער בעתיד, בדרך של תשלומים עיתיים. כידוע, סעיף 6 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, מאפשר מתן פיצוי בדרך של תשלומים עיתיים. דרך תשלום הפיצויים בתשלומים עיתיים הוכרה בפסיקה גם בתביעות על נזקי גוף המבוססות על עילה בנזיקין לפי פקודת הנזיקין. השיקולים להעדפת הפיצוי על פי כל אחת משתי הדרכים האמורות נסקרה בפסיקה לא אחת (ראו בע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר , דינים עליון מ' 407, והאסמכתאות שם).

בית המשפט המחוזי היה ער לשיקולים השונים הדרושים להחלטה בשאלה מהי דרך תשלום הפיצויים הראויה. הוא ציין בהרחבה את שיקוליו להעדפת דרך הפיצוי על ידי תשלום חד פעמי. בנוסף לשיקולים אשר נזכרו בפסיקה לעניין זה, הזכיר בית המשפט שיקול נוסף בעל חשיבות במקרהו של המערער. בית המשפט קבע ש:

"הפיצוי בדרך תשלום חד פעמי גם יסייע לשיקומו של התובע וימנע המשך החיים באופן פסיבי ללא כל עניין ועיסוק".

על רקע שיקול זה ובהתחשב בכלל הנימוקים אשר מצאו ביטויים בפסק הדין, דעתי היא, שאין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. יש, על כן, לדחות את טענת המשיבה, על פיה טעה בית המשפט המחוזי כשלא הורה על פיצוי בדרך של תשלומים עיתיים.

קיצור תוחלת חייו של המערער

4.היתה מחלוקת בין הצדדים גם בשאלת קיצור תוחלת חייו של המערער עקב התאונה. בית המשפט המחוזי קבע שתוחלת חיי המערער קוצרה ב10%-, בהסתמכו, בעיקר, על דעתו של המומחה הרפואי פרופ' שאקו. על פי חוות דעת זו ובהתחשב בגילו של המערער בעת קרות התאונה, קבע בית המשפט קיצור של ארבע שנים בתוחלת החיים. שני הצדדים תוקפים קביעה זו. לטענת המערער, לא היה מקום לקבוע קיצור תוחלת חיים כלל. לטענת המשיבה, היה מקום לקבוע קיצור תוחלת חיים בשיעור 15% לפחות. בעניין זה גם הוגשה על ידי המשיבה בקשה להבאת ראיה נוספת במסגרת הערעור, דהיינו דברים שאמר פרופ' שאקו במשפט אחר (בש"א 177/95). על פי דברים שאמר שם, יתכן והיה מקום לקבוע קיצור תוחלת חיים גבוה במקצת למערער, דהיינו בשיעור 15% ולא 10%.

דעתי היא, שאין להתיר את הגשת הראיה. ראשית, כבר בעת הדיון בערכאה הראשונה היה בית המשפט ער לדברים שאמר פרופ' שאקו בתיק אחר, על פיו יתכן והיה מקום לקבוע למערער קיצור תוחלת חיים בשיעור 15%. על אף זאת קבע בית המשפט המחוזי את שקבע, ואין צורך לומר שבית המשפט אינו כבול לדברים שאמר מומחה רפואי וניתן לו לסטות מהם. שנית, המדובר בהפרש קטן בשיעור של 5%, וגם בתיק האחר, שאת דבריו של פרופ' שאקו שם ביקשה המשיבה להציג כראיה נוספת, הסביר פרופ' שאקו שהמדובר בהבדלים לא כל כך גדולים. כמו כן, ברור מדבריו שם, שאין בכוונתו לקבוע בבירור ששיעור של 15% קיצור תוחלת חיים ראוי יותר מאשר שיעור של 10%.

כל המצוי בנושא זה של קביעת קיצור תוחלת חיים יודע עד כמה קיים קושי לקבוע זאת, ועד כמה חלוקות הדעות בנושא זה בין המומחים השונים. במציאות זו, ולאור החומר הראייתי אשר היה בפני בית המשפט המחוזי, נחה דעתי שאין להתערב בקביעת בית המשפט, ואפילו הראיה הנוספת אותה מבקשת המשיבה להגיש, לא היה בה לשנות ממסקנה זו. בנסיבות אלה, הבקשה לראיה נוספת נדחית. כן נדחות טענות הצדדים לשינוי בשיעור קיצור תוחלת החיים כפי שזה נקבע על ידי בית המשפט המחוזי.

ההיוון - מהו שיעור הריבית הראוי

5.הטענה העיקרית בה מיקד בא כוח המערער את טענותיו, נוגעת לשיעור הריבית אשר שימש את בית המשפט בהיוון הנזקים הכלליים לגבי הפסדים והוצאות אשר יגרמו למערער בעתיד.

בא כוח המערערים טוען, כי בית משפט קמא היוון את סכום הפיצויים על פי שיעור היוון גבוה מדי. לדעתו, שיעור היוון של 3% לשנה הנהוג בפסיקת בתי המשפט מזה שנים, ואשר בו עשה שימוש בית משפט קמא בענייננו, אינו הולם עוד את התנאים הכלכליים השוררים במדינה, ומן הראוי להפחיתו. טענות ברוח זו הועלו לאחרונה במספר עניינים אשר נדונו בפני בתי המשפט המחוזיים. לטענת בא כוח המערער, ראוי שבית המשפט העליון יתן דעתו לשאלה ויחווה דעתו, אם על סמך הראיות שבאו בפני בית המשפט המחוזי לא הגיעה השעה לקבוע את ההיוון על פי שיעור ריבית נמוך יותר.

6.הצורך בהיוון סכום הפיצויים מתעורר עקב כך שהניזק מקבל בהווה, עם פסק הדין, סכום אחד, אשר נועד לפצותו בגין הפסד הכנסה או הוצאות צפויות בעתיד. כלל יסוד בדיני הפיצויים הוא, שאין להיטיב את מצבו של הניזק מעבר לנזק שנגרם לו. לו קיבל הניזק בהווה את מלוא סכום הפיצוי עבור הוצאות אשר טרם הוציא ואשר אותן צפוי הוא להוציא בעתיד, היה בכך כדי להקנות לו פיצוי יתר על חשבונו של המזיק. זאת, מאחר שעד מועד התגבשות הנזק צפוי, במועדים שונים בעתיד, היה הניזק נהנה מפירותיו של סכום הפיצוי המשולם לו במועד פסק הדין. מטרת הליך ההיוון של סכום הפיצוי היא למנוע פיצוי יתר, ולהותיר בידי הניזק סכום כזה, אשר אם יושקע בהשקעה סולידית ובטוחה הרי בסכום ובפירותיו יהיה, על פי מה שניתן להעריך, להבטיח את כיסוי הנזק העתידי - לא יותר ולא פחות.

היטיב לתאר זאת השופט אשר, בעניין ע"א 830/76, 846/76 סעדה ואח' נ' חמדי , פ"ד לג(1) 589, 598 ( להלן: עניין סעדה ), שם ציין:

"ניזק שמקבל היום תשלום בעד נזק שטרם התהווה זוכה למעשה בתשלום שעדיין אינו מגיע לו, ואת הכסף שהוא מקבל מראש הוא יכול להשקיע בהשקעה בטוחה הנושאת עימה רווחים. במילים אחרות - ניזק מקבל היום את מלוא הערך של סכום הנזק שמגיע רק בעוד שנים מספר, מקבל לא רק את סכום הנזק במלואו אלא גם תוספת שתצמח במשך אותן שנים על הסכום שקיבלו, כשהוא מושקע בהשקעה בטוחה. נזק שיגרם בעתיד ערכו הנוכחי הוא פחות מסכומו המלא, ומאחר ומטרת הפיצויים היא להיטיב את הנזק ולא יותר מזה, יש צורך לערוך חשבון לפיו יוענק לניזק, ביום פסק הדין, סכום כזה שבתוספת הרווח הצפוי מהשקעתו יהיה בו כיסוי מלא לנזק העומד להתרחש בעתיד. לפעולה זו שבה מפחיתים מהסכום המלא של נזקי העתיד את רווחי ההשקעה האפשריים אנו קוראים בשם 'היוון', והסכום המהוון הוא ערכו דהיום של סכום הקרן המגיע בעתיד".

(ראו לעניין מהותו ומטרתו של ההיוון גם ע"א 531/91 עזבון המנוח משה חיון ז"ל נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ , דינים עליון נא' 163).

כאמור, שיעור ההיוון הנוכחי של פיצויי נזיקין הנהוג בפסיקת בתי המשפט עומד על 3% לשנה. שיעור זה נקבע לראשונה בעניין ע"א 469/74, 130/75 זדה ואח' נ' בכר ואח' , פ"ד ל(1) 169, 171 ( להלן: עניין זדה ), בעקבות הורדת שיעור ההיוון של קיצבאות הביטוח הלאומי מ5%- ל3%- (ראו תקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ד1974-, אשר בינתיים הוחלפו בתקנות משנת תשל"ח).

7.טענת המערערים, לפיה מן הראוי להפחית את שיעור ההיוון האמור בחישוב פיצויי נזיקין, נשענת על שני אדנים. ראשית , המערערים טוענים, במישור העקרוני, כי בקביעת שיעור ההיוון בחישוב הפיצויים יש לקחת בחשבון הן את הרווח הצפוי לניזק עקב כך שתשלום סכום הפיצוי הוקדם, ולפיכך ניתן להשקיעו בהשקעה בטוחה המניבה תשואה ריאלית למשקיע, והן את ההפסד אשר נגרם לניזק עקב כך שמתן הפיצוי בהווה אינו מתחשב בעליה הריאלית הצפויה בשכר, אשר, לטענתם, הניזק זכאי להנות ממנה. על כן, כך טוענים המערערים, יש לקבוע את שיעור ההיוון כהפרש שבין שיעור התשואה על השקעות בטוחות לבין שיעור העליה הריאלית בשכר. ההיוון נעשה על פי טבלאות המחושבות על פי התשואה - הריבית - שניתן לקבל על הסכום המשולם לניזק ביום פסק הדין. ככל ששיעור הריבית גדול יותר, הצטברות התשואה הריאלית תגדל והסכום אשר יפסק לניזק צריך להיות קטן יותר. מאידך גיסא, אם צפויה בעתיד עליה ריאלית כללית בשכר, עליה שגם הניזק צפוי להנות ממנה, ומבקשים לתת לכך ביטוי בהיוון סכום הפיצוי המשולם לניזק, צריך הדבר להתבטא בהקטנת שיעור הריבית על פיה יעשה ההיוון. הקטנה כזו בשיעור הריבית תגדיל את סכום הפיצויים אשר יש לשלמו לניזק. אלה המבקשים ליתן ביטוי בהיוון לעליה ריאלית צפויה בשכר, נותנים לכך ביטוי על ידי כך שמהריבית, אשר ניתן לקבל בהשקעה סולידית ובטוחה של כספי הפיצויים, הם מפחיתים את אחוז הגידול הצפוי בשכר הריאלי. שנית , המערערים טוענים, במישור העובדתי, כי הפרש זה שבין התשואה על השקעות בטוחות לבין עלית השכר הריאלית הלך והצטמצם בשנים האחרונות. בעוד ששיעורי התשואה על השקעות בטוחות הלכו וירדו, נותר קצב גידול השכר הריאלי על כנו. ההפרש העדכני בין התשואה על השקעה לבין שיעור עלית השכר הריאלי, עומד לטענתם על 1% לכל היותר. המערערים טוענים, על כן, כי יש לשנות את שיעור ההיוון ולהעמידו על שיעור מירבי של 1%.

המשיבה דוחה את טענת המערערים על שני חלקיה. לטענתה, דחתה הפסיקה את הניסיון לקשור בין שיעור ההיוון בחישוב פיצויים לבין שיעור עלית השכר הריאלית, וקבעה את שיעור ההיוון בהתבסס על נתוני התשואה על ההשקעה בלבד. בנוסף, המשיבה טוענת כי המערערים לא הוכיחו ששיעור התשואה הריאלית על השקעה בטוחה כיום נופל מ3%-. מוסיפה המשיבה וטוענת, כי אף אם נקבל את גירסת המערערים בדבר הרלבנטיות של שיעור עלית השכר הריאלית, הרי שבשנים האחרונות לא חלה עליה ריאלית בשכר, וההפרש בין התשואה על השקעה בטוחה לבין שיעור העליה בשכר הריאלי נותר כשהיה.

בית משפט קמא קיבל את חלקה הראשון של טענת המערערים, בסוברו כי עלית השכר הריאלית רלבנטית לצורך קביעת שיעור ההיוון. עם זאת, דחה בית המשפט את חלקה השני של הטענה, וקבע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח כי ההפרש שבין שיעור התשואה הבטוחה לבין שיעור עלית השכר השתנה באופן המצדיק את שינוי שיעור ההיוון. המערערים הגישו את ערעורם על קביעתו השניה של בית המשפט, בעוד שהמשיבה חולקת על קביעתו הראשונה. להלן אבחן את שני חלקי הטענה כסדרן.

תחילה אדון בשאלה האם יש להתחשב בעליה ריאלית צפויה בשכר כמרכיב בקביעת שיעור ההיוון. כאמור, נטושה בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם יש לשקלל את העליה הצפויה בשכר הריאלי בקביעת שיעור היוון הפיצויים. ראוי להדגיש, כי טענת המערערים בדבר רלבנטיות שיעור העליה הריאלית בשכר, לצורך קביעת שיעור ההיוון, מתבססת על הנחה מוקדמת לפיה זכאי הניזק לפיצוי בגין כך שאמנם צפויה בעתיד עליה ריאלית בשכר. שהרי אם נתון זה אינו מבוסס, פשיטא שאין להתחשב ברכיב זה בקביעת שיעור ההיוון. התחשבות ברכיב של עלית השכר הריאלי בקביעת שיעור ההיוון שקולה, למעשה, לפסיקת פיצוי לניזק בגין מרכיב זה.

8.בין פרטי הנזק להם זכאי ניזק בתביעה על נזקי גוף זכאי הוא לפיצוי על הפסד כושר השתכרותו עקב התאונה בה נפגע. גובה ההפסד נקבע בהתחשב, מצד אחד, בכושרו להשתכר לולא התאונה, ובכושרו להשתכר בנכותו אשר נגרמה לו בתאונה. ההפרש בין השניים מצביע על שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות אשר נגרם לניזק. מרכיב כושר השתכרותו של הניזק לולא התאונה, הינו, לפיכך, מרכיב חשוב בקביעת הפסד כושר השתכרות. כיצד יקבע בית המשפט כושר זה? לעיתים ניתן להסיק זאת מנתוניו של הניזק ערב התאונה. הכנסתו מעבודה מסויימת בה עבד שנים לפני התאונה, ובה עתיד היה לעבוד לולא התאונה, תצביע על כושר זה. בית המשפט יתן, כמובן, משקל לאפשרות קידום בעבודה ובדרגה של הניזק, כשיבוא לקבוע את כושר השתכרותו של הניזק עד הגיעו, כעבור שנים ולעיתים עשרות שנים, עד גיל פרישה מעבודה.

בהעדר נתונים לגבי כושר השתכרותו של הניזק לפני התאונה - כגון במקרים של קטין או אדם צעיר אשר טרם יצא לשוק העבודה - נזקק בית המשפט לא אחת להנחה שכושר השתכרותו של הניזק זהה לגובה השכר הממוצע במשק. מכל מקום, ועל כך אין חולק, על בית המשפט לתת משקל לכל הגורמים הרלוונטיים העשויים להשפיע על קביעת גובה כושר ההשתכרות של הניזק.

במסגרת זו, אם מוכח שצפויה בעתיד עליית כושר השתכרות ריאלית לניזק, על בית המשפט לתת לכך ביטוי בקבעו את הפסד כושר ההשתכרות בעתיד. בדומה, כשמדובר על ניזק שהיה עובד שכיר, ומוכח לבית המשפט ששכרם של כלל השכירים במשק עשוי לגדול ריאלית, מוצדק שעובדה זו תלקח בחשבון בקביעת הפסד כושר ההשתכרות של הניזק. כשעוסק בית המשפט בהערכות לגבי הצפוי בחיק העתיד, אך סביר יהיה, שבאין ראיה לסתור, יצא מהנחה שמה שצפוי לכלל השכירים במשק צפוי שיחול גם על הניזק שבפניו. מכאן, שעליית שכר ריאלית הצפויה לכלל העובדים במשק הינה רלוונטית וחשובה לקביעת שיעור הפסד כושר ההשתכרות של הניזק. כמו מכלול ההערכות בדבר הצפוי בעתיד, גם עובדה זו צריכה להלקח בחשבון. אין כל סיבה וטעם שלא להתחשב בה בקביעת הבסיס לחישוב הפסד כושר ההשתכרות. אך עליה צפויה כזו בשכר הריאלי, ככל עובדה עליה מבקשים שבית המשפט יסמוך, דורשת הוכחה.

9.שאלת זכאותו של ניזק להנות מההנחה בדבר עליית השכר הריאלית הצפויה בעתיד עוררה בעבר מחלוקת בבית משפט זה. בעניין ע"א 357/71 מרקוביץ נ' החברה לבניין ועבודות ציבוריות , פ"ד כו(1) 824 ( להלן: עניין מרקוביץ ), סבר השופט ברנזון כי בפסיקת סכום הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד זכאי הניזק לפיצוי בגין העליה הצפויה בשכר הריאלי. השופט הסתמך על נתוני העבר, והגיע למסקנה כי:

"קצב גידול השכר נמצא בקו עליה כמעט מתמדת והפער בין עליות השכר לבין העליות המקבילות ביוקר המחיה הולך וגדל (עניין מרקוביץ, בעמוד 829).

לשיטתו של השופט ברנזון, יש להתחשב בנתונים סטטיסטיים אלה בעת קביעת סכום הפיצוי. אף שבנסיבות העניין הסכים השופט לנדוי לתוצאת פסק הדין, בחר להסתייג מגישתו של השופט ברנזון הצופה עליה מתמדת בשכר הריאלי, בציינו:

"... רואה אני חובה לעצמי לרשום הסתייגות לדברים האופטימיים של חברי הנכבד, בקשר לעלית השכר הריאלי בעבר מעל ומעבר לעליה באינדקס יוקר החיים ..." (בעמוד 827).

חששו העיקרי של השופט לנדוי התמקד בחוסר הוודאות שבסברה כי "מה שהיה הוא שיהיה", ובאי היכולת לצפות את ההתפתחויות הכלכליות במשק הישראלי. בסיכומם של דברים, הגיע השופט לנדוי למסקנה:

"... שכיום אין ללמוד דבר לגבי העתיד מעלית רמת החיים המוגזמת שהתחוללה בשנים האחרונות ואל לו לבית משפט זה, שלדבריו השפעה מדריכה בשביל בתי המשפט האחרים במדינה, להצהיר על תחזית אופטימית, נטולת יסוד של ממש, שבה עצמה יש משום תוספת מגמה אינפלציונית" (עמוד 829).

10.מאוחר יותר, בפסק הדין בעניין זדה, שונה שיעור ההיוון מ5%- ל3%-. על פסק דין זה משליכים המערערים את עיקר יהבם. באותו עניין ביסס בית המשפט את החלטתו להקטין את שיעור ההיוון המשמש בחישוב פיצויי נזיקין על שיעור ההיוון החדש, שנקבע לצורך היוון קיצבאות הביטוח הלאומי בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ד1974-. המערערים טוענים, כי הסתמכותו של בית המשפט, באותו עניין, על תקנות הביטוח הלאומי, קלטה לפסיקה את שני המרכיבים שעליהן התבססו תקנות הביטוח הלאומי עצמן, כשקבעו את שיעור ההיוון בגובה של 3%, דהיינו צפיה לתשואה על השקעות בטוחות בשיעור שנתי של 5.5%, בניכוי פיצוי בגין העליה צפויה בשכר הריאלי בגובה 2.5% לשנה (ראה תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח1978-, אשר החליפו את התקנות הקודמות מהתשל"ד, שגם בהן - בתקנה 15(1) - מוסבר שיעור ההיוון לפי 3% בשער ריבית של 5.5% בניכוי 2.5% בשל ההצמדה לשכר הממוצע במשק). טענתם המשתמעת של המערערים היא, כי בפסק דין בעניין זדה הוכרע חד משמעית כי יש להתחשב בעליה הצפויה בשכר הריאלי בפסיקת הפיצויים לניזק.

עיון בפסק הדין בעניין זדה מלמד כי אין לקבל טענה זו. המטרה אותה ביקש להשיג בית המשפט בעניין זדה, כאשר קלט את שיעור ההיוון שנקבע בתקנות הביטוח הלאומי, היתה למנוע עיוות במתן הפיצוי לניזק, אשר היה נוצר אלמלא הושוו שיעורי ההיוון המשמשים להיוון קיצבאות המוסד לביטוח לאומי ולהיוון סכום פיצויי הנזיקין. עיוות זה היה נוצר כיוון שהקצבה המתקבלת מהמוסד לביטוח לאומי מנוכה מסכום הפיצויים אשר אותו נדרש המזיק להעביר לניזק. כתוצאה מכך, היוון קיצבת הביטוח הלאומי לפי שיעור היוון נמוך יותר בהשוואה לשיעור בו מהוון סכום הפיצוי הנותר גורם לקיפוח הניזק, ומביא לכך שיקבל סכום הנופל מנזקו הממשי. כך גם להיפך: כאשר שיעור ההיוון של קיצבאות הביטוח הלאומי גבוה יותר משיעור ההיוון של סכום הפיצוי הנותר, זוכה הניזק לפיצוי הגבוה מכפי נזקו בפועל.

בכדי למנוע את העיוות הנזכר, החליט בית המשפט בעניין זדה לשנות את שיעור ההיוון שלפיו מחושבים פיצויי הנזיקין. אולם בעשותו כן, לא קבע את הצורך להתחשב בעלית השכר הריאלי בפסיקת הפיצויים לניזק. בית המשפט ציין אמנם בהחלטתו, כי השינוי בשיעור ההיוון בתקנות הביטוח הלאומי עצמן נעשה מתוך הנחה לפיה ראוי להתחשב בעליה הריאלית הצפויה בשכר העובדים. ברם, בית המשפט נמנע מלחוות דעתו על הנחה זו ,ולא מצא לנכון להסתמך עליה בהחלטתו, אשר כאמור, התבססה על כוונתו של בית המשפט למנוע את העיוות הנזכר.

יתר על כן, בעניין סעדה (ע"א 830/76, 836/76 סעדה נ' חמדי , פ"ד לג(1) 589), אשר ניתן לאחר פסק הדין בעניין זדה, חזר בית המשפט ודן בעניין שיעור הריבית על פיו צריך להעשות ההיוון, וקבע שהשיעור ההולם הוא 3%. על פי האמור בפסק דין זה, נקבע השיעור ללא קשר לעלית שכר ריאלית צפויה. הוא נקבע בהתחשב בכך ש"בשוק ההון מצויות עדיין אפשרויות של השקעה צמודה למדד ומבטיחה ריבית שנתית של 3% לפחות". ומסכם בית המשפט שם וקובע:

"המסקנה המתבקשת ממצב העניינים החדש בשוק ההון היא שיש להקטין את אחוז הריבית המשמשת בסיס להיוון, וזאת ללא קשר עם ניכוי הקיצבאות של הביטוח הלאומי, וכפי שכבר אמרתי, יש להעמיד את אחוז הריבית על 3% במקום 5% שהיו נהוגים עד כה" (בעמוד 600).

חיזוק נוסף לסברה כי שיעור ההיוון של פיצויי הנזיקין הינו פונקציה של התשואות בשוק ההון, ושלהן בלבד, ניתן למצוא בפסק הדין בעניין ע"א 467/77 הורביץ נ' רשות הנמלים בישראל , פ"ד לג(2) 256 ( להלן: עניין הורביץ ). שם הדגיש השופט ברק (בעמוד 269), כי:

"... שיעורי ההיוון שנקבעו על ידי בית המשפט העליון מבוססים על ההנחה כי התובע ישקיע את כספו בהשקעה בטוחה, השומרת על הערך הריאלי של הכסף, ואף תעניק לתובע ריבית בשיעור שלושה עד חמישה אחוזים".

מבלי שהתייחס כלל לעלית שכר ריאלית כרכיב בקביעת שיעור הריבית על פיה ייעשה ההיוון.

11.קיים גם טעם ענייני לכך שאין לקשור את אפשרות גידול השכר הריאלי בקביעת שיעור הריבית המתאימה לעריכת ההיוון ביחס לנזקים עתידיים בתביעות על נזקי גוף. שיעור ההיוון הנוהג בחישובי פיצויים על נזקים של הניזק בעתיד, מתייחס לא רק להפסד כושר השתכרות בעתיד. הוא נוהג גם לגבי כל הוצאות עתידיות הצפויות לניזק עקב פגיעתו בתאונה. כך, אם הוא צפוי להיזקק לתרופות בעתיד, או אם תהינה לו הוצאות מוגברות על ניידות (רכישת כלי רכב מיוחד והחזקתו) או הוצאות על אביזרים רפואיים או יומיומיים מיוחדים, או בגין, למשל, הצורך במיזוג אויר מוגבר. בכל אחד ממקרים אלה עלות ההוצאות אינה גדלה באותו יחס שגדל השכר הריאלי. מרכיבי העלות במקרים אלה הם רבים ועלית השכר הריאלי תשפיע על העלות, אם בכלל, רק באופן חלקי. לגידול הריאלי בשכר, המשפיע ישירות על גובה הפסד ההשתכרות בעתיד, אין השפעה דומה על עלות הוצאות אלה. מטעם זה, ראוי ורצוי, כשקובעים את שיעור הריבית במסגרת ההיוון - ושיעור זה נכון לגבי כל חישובי הנזקים בעתיד - שלא ליתן ביטוי לגידול השכר הריאלי במסגרת ההיוון. באם יימצא שיש לתת ביטוי לגידול ריאלי בשכר, יש לעשות זאת במסגרת פריט הנזק של הפסד כושר השתכרות תוך מתן ביטוי לכך שכושר השתכרותו של הניזק לולא התאונה היה בהתחשב בגידול ריאלי כזה.

הנה כי כן, ללא קשר להיוון קיצבאות המוסד לביטוח לאומי ובהסתמך על הריבית השנתית שניתן לקבל על השקעה צמודה המבטיחה ריבית של 3% לשנה לפחות, וללא קשר לעלית שכר ריאלית צפויה, נקבעה ריבית של 3% לשנה כבסיס לחישוב ההיוון. על פי האמור בפסק הדין בעניין סעדה, הלכה הפסיקה עד עתה וקבעה שיש לחשב את ההיוון על פי ריבית בשיעור 3%. נכון יהיה, על כן, לומר, שההיוון על פי 3% אינו קשור, על פי הפסיקה, באפשרות עלית שכר ריאלית. אפשרות אחרונה זו עשוי להיות לה משקל בקביעת הפסד כושר השתכרות בעתיד, אך זאת במסגרת קביעת הבסיס להפסד ולא במסגרת פעולת ההיוון.

12.האם קיימת הנחה בדבר גידול ריאלי בשכר? האם הוכח דבר קיומו של גידול צפוי כזה, עד שיש להתחשב בכך בקביעת שיעור הפסד כושר השתכרות (אפילו שלא במסגרת ההיוון)?

בעניין ע"א 675/75 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' שעבי ואח' , פ"ד לא(3) 225, התקבלה דעתו של השופט לנדוי בענין מרקוביץ, ואושר פסק דינו של בית משפט קמא אשר "... דחה את הצעת בא כוח התובע להוסיף לפיצוי לגבי העתיד אחוז על חשבון עליות שכר צפויות במשק כולו" (עמוד 232).

בית משפט זה שב ונדרש לנושא בעניין ע"א 709/80 פרלמן ואח' נ' לוזון , פ"ד לו(4) 273 ( להלן: עניין

פרלמן ), שם הבהיר השופט ברק (כתוארו אז) כי ככלל, שאלת העליה הצפויה בשכר הריאלי במשק היא שאלה שבעובדה, אשר על הטוען לה להוכיחה בראיות. כל עוד לא הוכח אחרת, תוותר על כנה ההנחה כי אין מתחשבים באפשרות של עליה ריאלית בשכר:

"כידוע, נחלקו הדעות בבית משפט זה באשר לשאלה, אם יש להתחשב, בפסיקת הפיצויים בגין אבדן ההשתכרות בעתיד, בסיכוי כי שכרו הריאלי של העובד יעלה בעתיד. לדעתי, שאלת הסיכוי של עליית השכר הריאלי היא שאלה שבעובדה, אשר עם כל חוסר הוודאות שבה צריכה להיקבע על-פי נתונים עובדתיים ולא על פי תחושה שיפוטית. ייתכן שהשכר הריאלי של העובדים בעתיד יעלה, ויתכן שהוא ירד, ויתכן שישאר בעינו. בכל אלה אין לנו כל ידיעה שיפוטית. המנסה לטעון לעלייה או לירידה של השכר הריאלי בהשוואה למצב הקיים, עליו הנטל לשכנע בית משפט - על יסוד תשתית עובדתית ראויה - בנכונות טענתו. בהעדר הוכחות שכאלה, בעינן יעמדו ההנחה וההלכה, כי אין מתחשבים באפשרות של עלייה בשכרו הריאלי של העובד" (עמוד 275).

על הלכה זו חזר בית משפט זה בעניין ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס חברה בע"מ (בפירוק) , פ"ד לז(1) 178, 186, ובעניין ע"א 244/87 קוש ואח' נ' כהן , פ"ד מג(1) 15, 24.

13.ער אני לכך, שהפסיקה של בית משפט זה בעניין הגידול הריאלי הצפוי בשכר במשק, והדרך בה על נתון זה, באם יוכח, למצוא את ביטויו בפסיקת פיצויים על נזקי גוף, לא תמיד היתה עקבית. ראוי, איפוא, שיאמרו הדברים במפורש, וכדי להבהיר מכאן ואילך: א. במסגרת היוון סכומי פיצויים המגיעים לניזק בגין נזק עתידי לא תובא בחשבון האפשרות של גידול השכר הריאלי במשק; ב. האפשרות של גידול השכר הריאלי במשק ניתנת להוכחה, ובאם תוכח יינתן לה ביטוי במסגרת חישוב הפסד כושר ההשתכרות. הדבר יעשה בדרך של קביעת בסיס השתכרות צפוי גבוה אחר, דבר שיגדיל את סכום הפיצוי. לעת הזאת, הדבר לא הוכח, ולא קיימת הנחה בדבר גידול צפוי כזה.

נותר עדיין לבחון האם על פי הנתונים שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, שיעור היוון של 3% לשנה מבטא נכונה את הריבית הריאלית על השקעות בטוחות, הניתנת להשגה בשוק ההון. לשאלה זו אפנה כעת.

14.בא כוח המערערים לא חסך מאמצים לשכנענו כי בשנים האחרונות חלה ירידה דרסטית בשיעורי התשואה המושגים על השקעות בטוחות, ולשם כך הגיש שתי חוות דעת מומחה מטעמו, של מר חפץ ושל פרופ' ארניה. גם בא כוח המשיבה לא טמן ידו בצלחת, והגיש מטעמו את חוות דעתו של ד"ר סדן. שני הצדדים היו ערים להערותיו של הנשיא ברק בעניין הורוביץ הנ"ל, שם ציין כדלקמן (בעמוד 269):

"אכן שיעורי ההיוון שנקבעו על ידי בית המשפט העליון מבוססים על ההנחה כי התובע ישקיע את כספו בהשקעה בטוחה, השומרת על הערך הריאלי של הכסף, ואף תעניק לתובע ריבית בשיעור שלושה עד חמישה אחוזים. אם אמנם המציאות הכלכלית היא כי השקעה כזו אינה אפשרית, והערך הריאלי של הכסף אינו נשמר, כי אז יש מקום להרהר אחר שיעורי ההיוון שנקבעו בעבר. דא עקא, שבא כוח התובע לא הביא כל ביסוס כלכלי לטענתו. בעניין כגון זה, כאשר מבקשים מבית המשפט העליון לשנות הלכה מבוססת על מציאות כלכלית שאבד עליה הכלח, יש להניח את הבסיס העובדתי למציאות הכלכלית החדשה. על התובע להביא לפני בית המשפט דלמטה נתונים כלכליים באשר לאפשרויות ההשקעה העומדות לרשות התובע, ועל המידה שבה שומרות השקעות אלה על הערך הריאלי של הכסף תוך מתן תשואה ראויה לתובע".

חוות הדעת שהוגשו בענייננו מקיפות וכוללות נתונים רבים ומפורטים, ובית המשפט המחוזי גם שמע עדויות בנושא זה. האם יש להתערב בהחלטתו, על פיה אין לשנות את שיעור הריבית מ3%-?

15.קביעת שיעור ההיוון מתבססת על הנחה בדבר יכולתו של הניזק להשקיע את כספי הפיצוי, אשר התקבלו בטרם עת, בהשקעה בטוחה המניבה ריבית מסויימת, עד לאותו מועד בו יתגבש נזקו. הריבית בה עסקינן היא ריבית שתתקבל בהשקעה שמאפייניה מתאימים לצרכיו של הניזק. בעיקרו של דבר, צריכות להתקיים בהשקעה כזו שתי דרישות: נזילות וסיכון נמוך.

הנזילות חשובה כדי לאפשר לניזק להנות מסכום הפיצויים, על ידי כך שיוכל מדי חודש בחודשו למשוך חלק מכספי הפיצוי המושקעים, בכדי לכסות את הוצאותיו ואת צרכיו. עולה מכך כי בדיקת שיעור התשואה המוצע באפיקי השקעה שונים צריכה להתמקד באפיקי השקעה נזילים המאפשרים, לכל הפחות, משיכות חודשיות. בתוכניות חסכון בבנקים המציעות ריבית צמודה גבוהה לא סגי, שכן אלה אינן מאפשרות את מידת הנזילות הדרושה.

הדרישה שאפיק ההשקעה יהיה בעל סיכון נמוך מתבקשת לאור המטריה בה עסקינן. כספי הפיצוי ניתנו לניזק על מנת שיוכל לכסות את נזקיו בעתיד. אין הכוונה לפתוח בפני הניזק פתח לספקולציות פיננסיות. טיבן של ספקולציות אלה הוא שכגודל הסיכוי הטמון בהן לשיעורי תשואה ניכרים, כך גם גודל הסיכון לאובדן שיעור ניכר מקרן ההשקעה. ירידה לטמיון של כספי הפיצויים בעקבות השקעה ספקולטיבית בלתי מוצלחת עלולה להביא את הניזק אל עברי פי פחת, מבלי שיוכל לכסות את הוצאותיו וצרכיו לשמם ניתן לו הפיצוי. הצפיה היא איפוא כי הניזק ישכיל להשקיע את כספי הפיצויים בהשקעה סולידית, אשר מטבע הדברים התשואה שהיא מניבה נמוכה יותר.

ברור איפוא מהן ההנחות המגולמות בקביעת שיעור ההיוון כ- 3%. הצפיה היא כי לניזק תמצא השקעה נזילה אשר תשמור על ערכה של הקרן ותשא שיעור תשואה לאורך זמן של 3% לפחות.

16.האם הוכח בחומר שהובא בפני בית המשפט המחוזי, כי בשוק ההון הישראלי מצויים כיום מכשירים פיננסיים המבטיחים למשקיע שיעור תשואה של 3%, בסיכון נמוך ולאורך זמן? דומני כי בחינת הנתונים שפורטו בראיות הצדדים מצדיקה את מסקנת בית המשפט המחוזי שיש לענות לכך בחיוב.

חוות דעתם של ד"ר סדן ושל מר חפץ התיחסו בעיקר לאלטרנטיבת ההשקעה של רכישת אג"ח ממשלתיות על ידי המשקיע, בשוק ההנפקות או בשוק המשני. לדברי מר חפץ, המומחה מטעם המערערים, "יתרונותיהן של האג"ח הממשלתיות הוא במידת הנזילות הגבוהה יחסית וברמת הסיכון הנמוכה" (עמוד 4 לחוות דעתו). אין מחלוקת בין הצדדים כי השקעה באיגרות חוב ממשלתיות מהווה אפיק מתאים להשקעת פיצויי הנזיקין. מר חפץ סבור, כי השקעה כזו הינה "המכשיר המתאים ביותר להשקעת כספי פיצויים" (עמוד 4 לחוות דעתו).

בחוות דעתו שנערכה ביום 15.10.90, בחר מר חפץ להתמקד בתשואות איגרות החוב הממשלתיות בשנים 1990-1989. באותן שנים היו התשואות נמוכות מ3%-, ולעיתים אף שליליות. ברם, מוסכם על שני המומחים כי מדובר היה בירידה קצרת מועד בשיעור התשואה, שאינה משקפת את שיעור התשואה הצפוי באפיק השקעה זה לאורך זמן. מר חפץ מציין בעמוד 19 לחוות דעתו כי:

"להערכת מומחים שונים שיעור התשואה על הנפקות אג"ח ממשלתיות צמודות במקור עשוי לעלות בעתיד מ1%- עד 1.5%- לכ2.5%- עד 3%".

ד"ר סדן, המומחה מטעם המשיבה, קובע בעמוד 23 לחוות דעתו מחודש דצמבר 1990, כי:

"על בסיס המידע הנוכחי סביר להניח ששיעור התשואה הריאלי לפדיון נטו של אג"ח ממשלתיות לטווח הארוך יהיה בטווח שבין 3% ל4%- לשנה, לפחות. שיעור זה אינו גבוה משמעותית מהשיעור המקביל על אג"ח של ממשלת ארה"ב ומתאים לממוצע העשור האחרון של אג"ח כאלה, כמוצג בלוח מספר 1".

מסקירת הנתונים שהובאו על ידי המומחים עולה, כי אף אם חלה ירידה מסויימת בתשואה המושגת בהשקעה באיגרות חוב ממשלתיות, קשה להגיע למסקנה כי חל שינוי ברור ויציב בתשואה. מכל מקום, לא ניתן עדיין לקבוע כי התשואה הצפויה בהשקעה באפיק זה לאורך זמן ירדה מתחת לשיעור של 3% לשנה.

17.יתרה מזאת. צדק בית המשפט המחוזי, כשקבע כי בבואנו לשקול את אפיקי ההשקעה המתאימים לענייננו, אין להסתפק בבדיקת התשואה על איגרות חוב ממשלתיות. ספק גם אם השקעה באיגרות חוב הנעשית ישירות על ידי הניזק היא אכן אפיק ההשקעה המתאים ביותר. השקעה ישירה מעין זו דורשת ידע ומומחיות. היא מחייבת את הניזק לעקוב אחר מועדי הפדיון של איגרות החוב, ולחלק את ההשקעה באגרות חוב בהתאם לתקופות הפירעון השונות לפי המבנה הצפוי של הוצאותיו. מטלה זו אינה ענין של מה בכך, ואין להטילה על הניזק, אשר במקרים רבים אין לו ניסיון וידע בכגון דא. הצורך בידע ובמומחיות אינו מתעורר בהשקעה באפיקים סולידיים אחרים כגון קרנות נאמנות המתמחות בהשקעה באיגרות חוב ממשלתיות. בקרנות נאמנות מסוג זה פטור המשקיע מהטירדה הכרוכה בטיפול השוטף בהשקעותיו, והוא אינו נדרש עוד לקנות ולמכור איגרות חוב בשוק. השקעה בקרנות נאמנות המתמחות באיגרות חוב ממשלתיות הינה נזילה, והסיכון בה נמוך למדי. לא בכדי מציין ד"ר סדן בחוות דעתו (בעמוד 22) כדלקמן:

"... סביר בעיני שמיצוי האלטרנטיבות בשוק ההון להן תכונת נזילות, כנדרש בהקשר של מתן אפשרות למימוש עתי של זרם תקבולים, ראוי שיעשה שימוש גם בקרנות נאמנות סולידיות, דהיינו כאלה שעיקר השקעותיהן הוא האג"ח צמודי מדד. היתרון של קרנות כאלה הוא בכך שהן ממצות את השינויים בשוק ההון על בסיס זמין ועל ידי כך הן תורמות, בדרך כלל, לגידול בתשואה המושגת על הכספים המושקעים בהן. אמנם, קיימת אפשרות שכתוצאה מכך יחול גידול ברמת הסיכון של תיק ההשקעות, אך נראה לי, על בסיס נתוני העבר, שהפיצוי בתשואה כדאי. נתוני העשור האחרון מאששים הערכה זו".

גם פרופ' ארניה, בחוות דעתו מיום 21.1.93 אשר הוגשה מטעם המערערים, עומד על יתרונות ההשקעה בקרנות נאמנות בעמוד 17:

"קיימים מספר יתרונות להשקעה בקרן נאמנות:

א. מקצועיות

- בקרן צוות של מומחים להשקעה בעלי ידע ונסיון, שבנוסף לכישורים העולים על זה של המשקיע הם גם פוטרים אותו מהצורך לבצע מעקב וניהול יומיומי של תיק ההשקעות.

ב. סיכון

נמוך - ע"י פיזור השקעות הקרן במספר רב של ניירות ערך מסוגים שונים, בהתאם לחוק השקעות משותפות בנאמנות, תשכ"א1961-, היא מקטינה את הסיכון הכרוך בהשקעה (המשקיע יכול ליצור פיזור רב בעצמו אך אז ישא בעמלות גבוהות ביותר).

ג. נזילות

- כאשר משקיע מעוניין לממש את השקעתו בנייר בעל סחירות נמוכה יחסית, עלולה מכירתו להשפיע משמעותית על מחיר ני"ע. לעומת זאת אין בכוחו של מימוש השקעה בתעודות קרן נאמנות להביא לירידת מחיר מהותית, כיוון שאפילו אם הקרן תאלץ לממש חלק מנכסיה הרי שהפיזור כה רב שלא תגרם השפעה על מחיר המכירה" (ההדגשות במקור).

פרופ' ארניה הביא בחוות דעתו נתונים מפורטים בדבר שיעורי התשואה בקרנות נאמנות המתמחות באיגרות חוב ממשלתיות, בין השנים 1981 ל1992-. מסקנתו היא כי:

"ממוצע התשואה ב12- השנים האחרונות בקרנות אלו הינה (כך במקור -ת"א) כ- 3.3% ונראה שהיא משקפת תוחלת תשואה לאורך זמן..." (בעמוד 19).

עולה מכך כי באותן שנים, משקיע אשר חילק את כספי הפיצויים שקיבל בין מספר קרנות נאמנות המתמחות באיגרות חוב ממשלתיות, השיג תשואה העולה על 3% לשנה. עם זאת, מזהיר פרופ' ארניה כי מדובר בהשקעה שאינה נטולת סיכון:

"... יש לזכור שהתנודות לאורך השנים הינן חדות ומשקיע שינסה לממש את השקעתו בנקודת זמן מסויימת עלול למצוא את עצמו בהפסד" (שם).

דומני, כי אין באמירה זו בכדי לשנות מהמסקנה המתבקשת. קביעת שיעור ההיוון אינה מניחה השקעה נטולת סיכון כלשהו, כי אם השקעה בסיכון נמוך. כזו היא ההשקעה בקרנות נאמנות המתמחות באיגרות חוב ממשלתיות. יתרה מזאת, במטריה בה עסקינן מדובר, בדרך כלל, בהיוון סכומים אשר הוצאתם על ידי הניזק צפויה על פני שנים, ולעיתים עשרות שנים. הסכומים אשר צפויים להימשך על ידי הניזק כל שנה הם חלק קטן מסך כספי הפיצויים המושקעים. בנסיבות אלה קטן החשש לפגיעה בניזק עקב כך שבנקודת זמן מסויימת ימצא עצמו בהפסד, שכן בפרקי זמן אחרים יפוצה על כך בתשואה גבוהה יותר מהממוצע, ובסך הכל, לאורך זמן, ישיג תשואה של 3% ויותר על השקעתו.

18.אוסיף, כי כאשר מדובר בניזקים אשר סובלים מנכות קשה כבענייננו, פתוח בפניהם אפיק השקעה נוסף, בעל סיכון נמוך, אשר עשוי להניב תשואה גבוהה אף יותר. הכוונה למעמד של "עמית מיוחד" בקופות גמל. פרופ’ ארניה עומד על כך בחוות דעתו (בעמוד 15):

"בשנת 1984 נפתח מסלול השקעה מיוחד בקופות גמל לניזקים הסובלים מנכות של 75% ומעלה או שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם - 'עמית מיוחד'. חבר שהינו 'עמית מיוחד' יכול להפקיד סכום חד פעמי, למשוך מדי חודש סכומים המחושבים כאחוז מסויים מהיתרה המשוערת של כספיו בקופה. עמית כזה יכול אף למשוך סכומים חד פעמיים למטרות טיפול רפואי או שיקומי, חינוך, רכישת רכב ועזרי נכות למטרת כניסה לבית אבות. ... מעמד 'עמית מיוחד' הפך את קופות הגמל לאפיק מתאים ואטרקטיבי להשקעת כספי פיצויים.

הקרנות המתאימות למשקיע כספי פיצויים הן אלו שעיקר נכסיהן הן אג"ח מיועדות שהונפקו בעבר ואג"ח ממשלתיות"

ראו בעניין זה את תקנות מס הכנסה (כללים לניהול ולאישור קופות גמל)(תיקון) התשמ"ג1982-, ק"ת 4411 (23.9.82) התשמ"ג 27. בתיקון זה נוספה לתקנות מס הכנסה (כללים לניהול ולאישור קופות גמל) תקנה 38(ג) שמכוחה קם ההסדר של "עמית מיוחד". כמו כן, ראו חוזר אגף שוק ההון ביטוח וחסכון במשרד האוצר בנושא, שפורסם בחודש ינואר 84', מכוחה של התקנה הנ"ל ואשר קבע את הכללים להפעלתה. להשקעה במעמד "עמית מיוחד" ראו גם בספרו של אהרן יורן, "היבטי מס בפיצויי נזיקין", בעמוד 181 ואילך.

מהנתונים אשר הציג פרופ' ארניה בחוות דעתו (בעמוד 16) עולה, כי בשנים 1992-1988 ממוצע שיעורי התשואה הריאליים, לאחר ניכוי דמי ניהול, בקופות גמל שהיקף נכסיהן עולה על מיליארד ש"ח, נע בקופות הגמל השונות בין 5.4% ל7%- לשנה. עולה מכך, כי ניזק אשר סכום הפיצויים שנפסק לו חושב לפי שיעור היוון של 3%, ואשר הפקיד סכום זה בקופת גמל כאמור, זכה באותן שנים ברווח משמעותי.

פרופ' ארניה סבור אמנם כי בעתיד צפויה תשואת קופות הגמל לרדת, אולם, בסופו של דבר, הוא מסכם (בעמוד 15) כי

"לאור המתואר לעיל נראה כי תשואה ממוצעת של 2.5% - 3% לשנה לאורך זמן, כפי שמעריכים מנהלי קופות הגמל ואף מתכננים את פעילות העתיד בהתאם, הינה סבירה".

התמונה המצטיירת מכל האמור לעיל הינה ברורה. המערערים לא עמדו בנטל להוכיח כי ניזקים, אשר נפסק להם סכום פיצוי בנזיקין, אינם יכולים להשקיע סכום זה בהשקעה נזילה, בסיכון נמוך, המניבה שיעור תשואה ריאלי של 3% לשנה, לאורך זמן. משכך הם פני הדברים, אין כל הצדקה לשנות את שיעור ההיוון הנוהג בבתי המשפט בחישוב סכום פיצויי הנזיקין.

19.למעלה מהצורך, ראוי לתת את הדעת לנתונים בדבר השינויים בשכר הריאלי אשר הובאו בחוות דעתו של פרופ' ארניה. על פי נתונים אלה (עמוד 25 לחוות הדעת) בשנים 1991-1989 לא עלה השכר הריאלי, ואף ירד בשיעורים שבין 1% ל- 1.8%. בתשעת החודשים הראשונים של שנת 1992 עלה השכר הריאלי בשיעור של 0.5% בלבד. ד"ר סדן מציג בחוות דעתו תיאוריה, לפיה קיימים בין שוק ההון לשוק העבודה יחסי גומלין היוצרים מחזורי עסקים אשר במהלכם "שיעורי התשואה על ההון ושיעור השינוי של השכר הריאלי צועדים כעקרון יד ביד" (עמודים 15-13 לחוות דעתו). כלומר, על פי חוות דעתו של ד"ר סדן, ירידה בתשואות המושגות על השקעות בשוק ההון מלווה בדרך כלל בירידה בשיעור עלית השכר הריאלי. עמדה זו התקבלה על דעת בית משפט קמא, אשר סבר כי אף אם הוכחה ירידה מסויימת בשיעורי התשואות בשוק, הרי "שההפרש בין התשואה לבין עלית השכר הריאלי נותר פחות או יותר על כנו" (שם בעמוד 10). כפי שהדגשתי לעיל, לשיטתי שיעור עלית השכר הריאלית אינו משתקלל כלל בשיעור ההיוון. עם זאת, לאור הנתונים שהוצגו בדבר השינוי בשכר הריאלי, סבורני כי אפילו היתה מתקבלת עמדת המערערים בנקודה זו, ספק רב אם היה בכך בכדי לסייע בהשגת התוצאה המבוקשת על ידם.

אכן, זו המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. בהתייחסו לשיעור התשואה בהשקעה שתבטיח את ערכה הריאלי הוא מגיע למסקנה שהירידה שחלה בתשואות לוותה בירידה מקבילה בעליית השכר הריאלי וההפרש נותר, בעיקרו של דבר, ללא שינוי.

20.קודם שאסיים את הדיון בשאלת ההיוון, מתבקשת הערה. עוד בשנת 1991 המליצה ועדת ברנזון בנושא הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לעגן את שיעור ההיוון בחקיקה ראשית (עמוד 63 לדו"ח הועדה). צוות ההיגוי ליישום המלצות דו"ח ועדת ברנזון הציע ליישם המלצה זו במטרה "... למנוע את הצורך שבית המשפט יבדוק מדי [פעם] מחדש את התאמת שיעור ההיוון בהתאם לשינויים הכלכליים בעת ההתדיינות..." (עמוד 10 להחלטות צוות ההיגוי). צוות ההיגוי הציע להסמיך בחוק את שר המשפטים לתקן את שיעור ההיוון בצו. המלצה דומה היתה לבית המשפט המחוזי אשר דן בענייננו, וכך הומלץ בפסקי דין נוספים. להמלצה זו הנני מצטרף. שאלת שיעור ההיוון קשורה בנתונים רבים ומשתנים בשוק ההון. בית המשפט, אשר בפניו מובאים נתונים נבחרים, אינו הבמה המתאימה לאיסוף ובדיקה של הנתונים הרלוונטים. ראוי שהדבר ייעשה על ידי גורמים שבידם כל האינפורמציה. כפי שהיוון גימלאות המוסד לביטוח לאומי נעשה בחיקוק, כך ראוי שיעשה גם לגבי היוון בתביעות על נזקי גוף. ראוי שהדבר יעשה בידי גוף שיוכל לבדוק עצמאית - ולא מתוך ראיות נבחרות המובאות בפניו - מה שיעור הריבית הראויה בהיוון, תוך קביעת מנגנון אשר יוכל, כשיהיה הדבר מוצדק, לשנות את שיעור הריבית כאמור.

נוכח המלצות כה רבות, מכיוונים שונים, הגיעה השעה שהמחוקק יאמר דברו בנושא זה.

פרטי הנזק המצדיקים התייחסות

21.אין מחלוקת בין הצדדים, שהמערער איבד עקב התאונה את מלוא כושר השתכרותו. המחלוקת ביניהם היא בשאלה מה היה כושר ההשתכרות של המערער לולא התאונה. בשנים שקדמו לתאונה הפעיל המערער שתי חנויות לממכר תבלינים, גרעינים, פיצוחים ופירות יבשים, האחת בשוק בדימונה והשניה במרכז שבדימונה. בית המשפט היה ער לכך שבהצהרותיו על הכנסותיו הצהיר המערער על הכנסה בשיעור נמוך. הוא היה אף ער להלכה, על פיה מי שמבקש להוכיח שהשתכר מעל הסכומים עליהם הצהיר בפני השלטונות, עליו להביא בעניין זה ראיות חזקות וברורות (ראו ע.א. 813/81 ציון חברה לביטוח נ' בוסקילה , פ"ד לח(4) 785; וכן ע"א 5794/94, אררט חברה לביטוח נ' בן שבת, תקדין עליון 95(2) 864).

על פי הסכם בין המערער לבין שלטונות המס לגבי שנת המס 1986 נקבעה הכנסתו של המערער לשנה זו בשיעור של פי אחד וחצי משיעור השכר הממוצע במשק באותה שנה. על יסוד ממצא זה, ובהסתמך על עדות מנהל החשבונות של המערער, קבע בית המשפט כי כושר השתכרותו של המערער היה, לולא התאונה, בשיעור פעם וחצי מהשכר הממוצע במשק. אך מכיוון שחלק מההכנסה של המערער הוא מרכוש, דהיינו מהחנויות, הכנסה אותה לא איבד המערער בשל נכותו, ראה בית המשפט להפחית משיעור ההכנסה הנ"ל סכום של 500 ש"ח. כך הגיע להכנסה חודשית בסך 4,750 ש"ח ולאחר ניכוי מס בשיעור 25% קבע את הכנסתו החודשית בשיעור 3,560 ש"ח. בהתאם לכך נקבע הפסד השתכרותו בעבר בסכום של 235,000 ש"ח, והפסד כושר השתכרותו בעתיד - בהנחה שהיה ממשיך להשתכר עד גיל 68 שנים - בסכום של 774,000 ש"ח.

על אף כל טענות באי כוח הצדדים לעניין שיעור ההפסדים כאמור, אין מקום שנתערב לא בשיקוליו ונימוקיו של בית המשפט המחוזי ולא במסקנות אליהן הגיע.

22.כמתואר לעיל, נזקק המערער למידה רבה של עזרת הזולת. הוא נזקק לעזרה וטיפול בכל פעולות היומיום, ונדרשים לו ליווי והשגחה משך עשרים וארבע שעות ביממה. בא כוח המערער טען בערכאה הראשונה ובפנינו, שיש לחשב את ההוצאות הכרוכות בכך על ידי חישוב העלות של התקשרות עם חברת כוח אדם אשר תדאג לאספקת מטפלים שיעסקו בעזרה הנדרשת למערער, ותקבל על עצמה גם את האחריות שלא יווצר מצב שהמערער ישאר פרק זמן כלשהו ללא עזרה הדרושה לו. העלות החודשית במקרה כזה, הכרוכה בין היתר בהעסקה של שלושה עובדים ליום וכן בהוצאות נלוות - עמדה על שיעור של כ20,000- ש"ח ליום פסק הדין בערכאה הראשונה.

בית המשפט המחוזי לא קיבל טיעון זה. נקבע על-ידו, שבמסגרת חובת הקטנת הנזק ראוי למצוא מטפלים אשר יגורו עם המערער. כן קבע כי ניתן לדאוג לכך ללא התקשרות לחברת כוח אדם אשר מייקרת את העלות פי שתיים. בית המשפט אף חיווה דעתו, שבמקרה כזה של מטפלים אשר יגורו עם המערער, קיים סיכוי שיווצר קשר בינם לבינו, דבר אשר לא יצריך חילופים תדירים של המטפלים, כפי שקורה הדבר כשחברת כוח אדם מספקת אותם. עוד קבע בית המשפט, שלאור מצבו של המערער לא יהיה קושי לקבל אישור להעסיק כמטפלים עובדים זרים, ואפילו יועסקו בכך, בפרקי זמן מסויימים, עובדים ישראלים, תיקטנה ההוצאות בשיעור ניכר. בית המשפט העריך עלות זאת - בהנחה שיועסקו שני מטפלים במשך יממה, ובצירוף תשלום נוסף למקרה של שיבושים העלולים לקרות - בסכום של 10,000 ש"ח לחודש ליום פסק הדין בערכאה הראשונה (למעלה מ17,000- ש"ח בערכים של הכסף כיום).

גם בעניין זה מקובלים עלי שיקוליו ומסקנתו של בית המשפט המחוזי. הסכום אותו קבע בית המשפט אינו מוגזם, כטענת המשיבה, ודי יהיה בו לאפשר למערער לקבל את העזרה הנדרשת לו, על אף כל טענות המערער.

23.בא כוחו של המערער טען שמגיע למערער פיצוי נוסף בשל הצורך לדאוג לסידורים שונים, כולל ענייניו הכספיים. אכן, במקרים מתאימים תהיה הצדקה לפצות ניזק גם על הצורך בכך שמישהו ידאג לענייני הכספים שלו וליתר ענייניו, כמו הצורך להעסיק עובדים (ראה ע"א 5994/96, 6397/95 בן יאיר נ' עזבון המנוחה נופיה עמר (טרם פורסם). אך כפי שנאמר שם, ניתן לעיתים לחסוך הוצאה מיוחדת זו. במסגרת החובה להקטין את הנזק, קיימת חובה למנוע תשלום כפל מיותר. כך, במסגרת הפיצוי עבור טיפול והשגחה ניתן להפקיד בידי המטפל או המשגיח, בין אם זה בן משפחה ובין אם אחר, גם טיפול בעניינים שוטפים אחרים, ועל-ידי כך לחסוך את הצורך בתשלום נפרד לאדם אשר ינהל את ענייניו של הנפגע (ראה בפיסקה 7 שם). בענייננו, זוכה המערער לעזרת בני משפחה הנשמעים לו ומעוניינים לסייע לו. בהתחשב בנתון זה, בהתחשב ביכולתו של המערער מבחינת הכושר והרצון להחליט בענייניו, ובהתחשב בכך שהמטפלים בו יוכלו לסייע לו גם הם בעניינים שונים שאינם טיפול פיסי בו, נראה לי, שהסכום החודשי שנפסק למערער כאמור יש בו גם להבטיח את הצורך בעזרה מסויימת גם לעניין זה.

סיכומם של דברים, גם בפריט נזק זה של עזרת הזולת, אין עילה להתערב בסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי.

24.על פי חוות דעתו של המומחה הרפואי אשר מונה על ידי בית המשפט, נזקק המערער לטיפולים פיסיוטרפיים פעמיים בשבוע. טיפולים אלה יכול המערער לקבל גם בקופת חולים. טיפולים אלה בקופת חולים היו זולים יותר במועד פסק הדין מן העלות של אלה שקיבל המערער בביתו. העלות של כל טיפול שקיבל בביתו הוא בסך 100 ש"ח לכל טיפול. על אף זאת, קבע בית המשפט שזכאי המערער לקבל את הטיפולים בביתו. עבור הטיפולים שקיבל בעבר נפסקו לזכותו 46,800 ש"ח, ועבור טיפולים בעשרים ותשע שנים בעתיד נפסק לו סכום של 202,000 ש"ח.

לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי נכנס לתוקפו חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד1994- ( להלן: חוק הבריאות ). על פי חוק זה, חייב כל תושב להיות חבר בקופת חולים, ומכוח חברותו זו מגיע לו טיפול רפואי על פי סל הבריאות שקובע החוק, ללא כל תשלום, אפילו שהטיפולים הנדרשים לו הם עקב תאונה. לקופת חולים, המספקת את השירות, מוקנית זכות שיפוי מהמזיק על ההוצאות הרפואיות אשר נגרמו לה עקב טיפולים שסיפקה לנפגע המבוטח אצלה (סעיף 22 לחוק הבריאות). על רקע תשתית זו, אין הנפגע זכאי לפיצוי מהמזיק בגין הטיפולים רפואיים אותם הוא זכאי לקבל חינם מקופת החולים בה הוא חבר. כך עולה מהוראות החוק, על רקע עקרונות דיני נזיקין העוסקים בחישוב נזקיו של הנפגע. כך נקבע לאחרונה בפסק הדין בע"א 5557/95, 6881/95 סהר חברה לביטוח נ' אלחדד (טרם פורסם).

בבקשה שהגישה המשיבה לתיקון כתב הערעור עתרה להוספת הטענה, על פיה מיום כניסת חוק הבריאות לתוקף אין היא חייבת לשאת בהוצאות רפואיות אותן זכאי המערער לקבל חינם מקופת החולים. בקשה זו אנו מקבלים.

נראה לי, שגם לגופו של עניין הדין עם המשיבה. אין כל הצדקה שהמערער לא יקבל את הטיפולים הפיסיוטרפיים בקופת חולים אשר נמצאת במרחק לא רב מביתו. כפי שהוברר, בקופת החולים במקום מגורי המערער קיים סידור לפיו אפשר להכנס אליה עם כסא גלגלים. המדובר בטיפולים שאינם דורשים מקצועיות מיוחדת, ובמסגרת חובת הקטנת הנזק אין הצדקה שהמערער לא יפנה לקופת חולים לצורך קבלתם. אזכיר בעניין זה, שבמסגרת הפיצויים שנפסקו למערער נפסק פיצוי שבא להבטיח את רכישתו והחזקתו של רכב צמוד מסוג "ואן", ואין כל מניעה שאחד ממטפליו יהיה בעל רישיון נהיגה ויוכל להביאו לכל הטיפולים כנדרש. הטיפולים הפיסיוטרפיים הינם שירות שחייבת קופת החולים לספק למערער במסגרת סל הבריאות שקובע חוק הבריאות.

אוכל גם להוסיף, שאין כל ספק שלו חוק הבריאות היה בתוקף ביום מתן פסק הדין, לא היה פוסק בית המשפט למערער את הפיצוי בגין טיפולים פיסיוטרפיים. ניתן ללמוד זאת מפסק דינו של בית המשפט, באותו הרכב, בת"א (ב"ש) 232/89 עצמון נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (דינים מחוזי כו(3) 980).

הואיל ואת הטיפולים הפיסיוטרפיים עד היום קיבל המערער בביתו, בהסתמכו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ובחלק מהתקופה חוק הבריאות לא היה בתוקף), יש לקבוע שרק בגין הטיפולים הפיסיוטרפיים הרפואיים מהיום ואילך לא יקבל המערער פיצוי. בהתאם לכך הסכום המגיע למערער בגין טיפולים פיסיוטרפיים מיום פסק הדין בבית המשפט המחוזי ועד היום הוא בסך 34,000 ש"ח (מעוגל), וסכום הפיצוי בפריט זה יופחת, על כן, ב168,000- ש"ח.

25.בגין הצורך באישפוזים לבדיקות ולטיפולים רפואיים, משך שבוע כל שנה, וכן בדיקות נוספות ותרופות, נפסק למערער סכום של 10,000 ש"ח לשנה, ובסך הכל 194,000 ש"ח. גם את כל אלה זכאי המערער לקבל חינם מקופת חולים. משיקולים דומים לאלה שנזכרו בפיסקה הקודמת, יש להפחית מהסכום שנפסק למערער את הסכום של 160,000 ש"ח (מעוגל).

26.מחלוקת נוספת בין הצדדים היא בשאלת גובה הפיצוי לו זכאי המערער בגין הוצאות מיוחדות על ניידות. בית המשפט דן בנושא זה בהרחבה. נקבע על ידו, שראוי שלמערער יהיה רכב המותאם לצרכיו. בית המשפט גם חישב את עלותו של רכב כזה ובצורך להחליפו אחת למספר שנים, וכן חישב את עלות החזקתו. בית המשפט לקח בחשבון שגם לולא התאונה היה נזקק המערער לרכב, כפי שאכן היה לו ערב התאונה, והפחית סכום מתאים מן הפיצוי בהתחשב בכך. על פי חישוביו של בית המשפט, קבע בית המשפט למערער פיצוי בפריט זה בסכום של 772,500 ש"ח.

איני מוצא שיש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, פרט לעניין אחד. בית המשפט יצא מהנחה שאחת לתשע שנים תדרש החלפת הרכב, וחישב את עלותו של רכב כנדרש למערער אחת לתשע שנים. אך בית המשפט לא לקח בחשבון שבתום כל תשע שנים, כשיירכש רכב חדש, ניתן יהיה למכור את הרכב הישן. את שוויו של הרכב הישן שיימכר - בכל פעם שיירכש רכב חדש - לא הפחית בית המשפט מסכום הפיצוי, על אף שכך ראוי היה לעשות. בדרך אומדן, הייתי מעמיד את הפיצוי שנפסק למערער על סכום של 650,000 ש"ח, במקום הסכום של 772,500 ש"ח, דהיינו הפחתה של 122,500 ש"ח מהסכום שנפסק למערער.

27.בבקשה שהגישה המשיבה לתיקון כתב הערעור, בקשה להסתמך על תיקון מספר 15 להסכם בדבר גימלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי (פורסם בילקוט פרסומים 4280 משנת תשנ"ה, מיום 5.2.95). על פי הנטען, תיקון זה להסכם היקנה למשיב את הזכות לקבל הלוואה עומדת לרכישת רכב וכן זכות לקבלת קיצבת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי. התיקון להסכם מאפשר את ההטבות הנ"ל גם כשהנכה אינו יכול לנהוג וגם כשהנוהג אינו בן משפחה הגר עם הנכה, מצב שלא היה קיים בעת מתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי.

נראה לי, שיש להעתר לבקשה לתיקון הערעור כמבוקש על ידי המשיבה. ברי, שנבצר ממנה לטעון את הטענה כשהוגש הערעור, מועד אשר קדם לתיקון האמור בהסכם. אנו מרשים, על כן, את התיקון.

עם זאת, הואיל ולא ניתנה למערער אפשרות לטעון בנקודה זו, והואיל ואת המשמעות הכספית של התיקון להסכם כאמור ניתן לברר רק לאחר שמיעת ראיות נוספות, ולאחר טיעון נוסף של הצדדים, לא נכריע בשאלה זו במסגרת ערעור זה. לאחר מתן פסק דין זה, תהא המשיבה רשאית - תוך שלושים ימים - לפנות אל בית המשפט המחוזי בבקשה שידון בטענתה האמורה. הצדדים יהיו רשאים להביא ראיות נוספות לעניין זה ולטעון טענותיהם, ולאחר מכן יתן בית המשפט המחוזי את החלטתו, בה יקבע אם ואיזה סכום יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסק למערער.

התוצאה

28.התוצאה של כל האמור לעיל היא, שיש להפחית מסכום הפיצויים שנפסקו למערער את הסכום הכולל של 450,500 ש"ח, כעולה מפיסקאות 24, 25 ו26- לעיל. שכר הטירחה שנפסק למערער בערכאה הראשונה יופחת בהתחשב בהפחתה זו מסכום הפיצויים. כן תהיה המשיבה רשאית לפנות לבית המשפט המחוזי, כאמור בפיסקה 27 לעיל. במסגרת פניה זו, יוכל בית המשפט המחוזי להורות איזה סכום מסכום הפיצויים יש לעכב עד להחלטתו בבקשת המשיבה.

בכפוף לאמור בפיסקה זו, נדחות כל טענות המערער והמשיבה.

המערער ישא בהוצאות המשיבה בערעורים אלה בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא ש' לוין :

אני מסכים. המשנה לנשיא

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה. ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.