בג"ץ 2117/02 רופאים לזכויות אדם -עמותה נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

השופטת ד' דורנר:

בעתירה שבפנינו, שהוגשה על-ידי עמותת הרופאים לזכויות האדם בתאריך 8.3.02, בתחילת פעולות הלחימה של צה"ל בשטחי הרשות הפלשתינית, נטען, תוך התייחסות למקרים קונקרטיים, כנגד ירי של חיילי צה"ל על אמבולנסים של הסהר האדום ופגיעה בצוותים הרפואיים שנסעו בהם. נתבקשנו לדרוש מן המדינה הסברים לירי ואף להורות על הפסקתו.

בדיון שהתקיים בתאריך 14.3.02 ביקשנו מן העותרת לתמוך טענותיה בדבר מקרים קונקרטיים של פגיעה באמבולנסים בתצהירים, ומן המדינה לברר את טענות העותרת ולהשיב עליהן.

בתוך כך, בעיצומן של פעולות הלחימה, הוגשו שתי עתירות זהות, מהן אחת על-ידי העותרת (בג"ץ 2936/02 ובג"ץ 2941/02). עתירות אלה נשמעו מיד עם הגשתן, ובו ביום, בתאריך 8.4.02, ניתן פסק-דין.

ביני וביני הגישה העותרת את התצהירים הנדרשים. המדינה בתשובתה התייחסה אך חלקית לאמור בהם. זאת, בשל הזמן הקצר יחסית שעמד לרשותה, ובמיוחד בשל פעולות הלחימה שהקשו על בירור מלא. המדינה התחייבה להמשיך בבירור. לגוף העניין, הסתמכה המדינה על פסק-הדין בבג"ץ 2936/02, וחזרה על תשובתה באותו בג"ץ, שבגידרה הסכימה כי המצב האובייקטיבי, בכל הנוגע בטיפול בפצועים, לא היה קל ואף נורו יריות לעבר אמבולנס פלשתיני כאמור באחד התצהירים. אלא, שלטענתה הדבר נבע מהתנהגותם של הפלשתינים, אשר מספר פעמים העבירו באמבולנסים חומרי נפץ. עם זאת, חזרה המדינה והטעימה על מחויבותו של צה"ל לקיום כללי המשפט הבינלאומי, שקיומם נדרש משפטית, מוסרית ותועלתית. המדינה אף הצהירה כי הכוחות הלוחמים הונחו ומונחים לפעול בהתאם לכללים אלה.

העתירה שבפנינו צופה פני עתיד. כיוון שכך, לא נדרשנו לתת סעד הנוגע לאירועים הספציפיים. אלה הובאו לצורך ביסוס תשתיתה העובדתית של העתירה. כאמור, המדינה קיבלה על עצמה להשלים את הבירורים בכל הנוגע לאירועים אלה, ולעותרת נתונה הזכות לחזור ולפנות לבית-משפט זה אם הבירורים או תוצאותיהם לא יניחו את דעתה.

לגוף העניין, הוראות המשפט הבינלאומי מקנות הגנה למיתקנים ולצוותים רפואיים מפני תקיפת הכוחות הלוחמים. סעיף 19 לאמנת ג'נבה להטבת מצבם של פצועים וחולים מבין אנשי הכוחות המזויינים בשדה הקרב, משנת 1949 (להלן: אמנת ג'נבה הראשונה), קובע שאסור לתקוף בשום נסיבות שהן מיתקנים רפואיים קבועים או ניידים של השירות הרפואי, קרי בתי-חולים, מחסנים רפואיים, מקומות איסוף של פצועים וחולים, אמבולנסים וכיוצא באלה. ראו יורם דינשטיין, דיני מלחמה

(תשמ"ג), 145-144.

ואולם, הצוות הרפואי זכאי להגנה מלאה, רק כאשר הוא מועסק באופן בלעדי במשימות של חיפוש, איסוף, תובלה, טיפול בפצועים ובחולים וכיוצא באלה. ראו סעיף 24 לאמנת ג'נבה הראשונה וסעיף 26 לאמנה, המרחיב את ההגנה גם לצלב האדום ואגודות מתנדבים דומות. כן ראו דינשטיין, שם, בעמ' 153.

יתר-על-כן, סעיף 21 לאמנת ג'נבה הראשונה קובע, כי ההגנה על מיתקנים רפואיים תיפסק אם משתמשים בהם "מחוץ לתפקידיהם ההומניטריים, לביצוע מעשים המזיקים לאויב", בתנאי "שניתנה בעוד מועד התראה, שתקבע בכל המקרים הנאותים מועד קצוב והוגן, ולא שעו להתראה". ראו גם דינשטיין, שם, בעמ' 145.

על רקע משפטי זה, חוזרים אנו על דברינו בפסק-הדין בבג"ץ 2936/02:

רואים אנו להדגיש כי כוחותינו הלוחמים מחויבים לקיים את הכללים ההומניטריים הנוגעים לטיפול בפצועים, בחולים ובגופות הרוגים. השימוש לרעה שנעשה בצוותים רפואיים בבתי-חולים ובאמבולנסים מחייב את צה"ל לפעול למניעת פעילות כזאת, אך כשלעצמו אינו מתיר הפרה גורפת של הכללים ההומניטריים. ואכן, זוהי גם עמדתה המוצהרת של המדינה. עמדה זו מתבקשת לא רק מן המשפט הבינלאומי, שעליו מסתמכים העותרים, אלא גם מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מחויבות זו של כוחותינו, על ביסוסה המשפטי והמוסרי - ולדברי המדינה אף התועלתני - יש לחזור ולהציג בפני הכוחות הלוחמים עד לדרג של החייל הבודד בשטח, תוך מתן הנחיות קונקרטיות, שימנעו, ככל הניתן אף במצבים קשים, פעילות שאינה מתיישבת עם כללי הסיוע ההומניטרי.

ברי, כי הנחיות קונקרטיות אלו שיש לתת לחיילים, בין היתר בדבר מתן התראה לצוותים הרפואיים בתוך זמן סביר והוגן, כפופות לנסיבות העניין וימולאו על-ידי צה"ל תוך איזון בין הסכנה הנשקפת מן הפלשתינים הלוחמים במסווה של צוותים רפואיים לבין המחויבות המשפטית והמוסרית לקיים את הכללים ההומניטריים הנוגעים לטיפול בפצועים ובחולים. זאת, בין היתר, בהתחשב במידת המיידיות של הסכנה ובחומרתה.

כך פסקנו בבג"ץ 2936/02 וכך אנו שבים ופוסקים בעתירה זאת.