בג"ץ 2148/12 ד"ר ערווה סברי נ. משרד החינוך

העתירה נמחקה לבקשת העותרים ביום 23.9.2012, ללא הכרעה שיפוטית לגופם של דברים, ונותרה על הפרק בקשת העותרים לחיוב המשיב בהוצאותיהם.

1.

עניינה של העתירה בבקשת העותרים להורות למשיב להכיר בתארים שלישיים שנרכשו על ידם במוסדות אקדמיים בחו"ל כתארים השקילים לתואר ישראלי מקביל לצורכי דירוג ושכר. בתגובתו המקדמית ציין המשיב כי העתירה מוקדמת שכן התארים עומדים להיבדק על ידי ועדת מומחים ובהודעה מעדכנת שהגיש ביום 9.9.2012 הודיע כי הוחלט להכיר בתוארם של העותרים כשקיל לתואר ישראלי כמבוקש.

בבקשה שבפניי טוענים העותרים כי העתירה היא שהניעה את המשיב לפעול, לאחר שכל פניותיהם הקודמות לא נענו. העותרים הדגישו בבקשתם כי בשונה מן העולה מתגובת המשיב כל המסמכים הרלבנטיים לצורך בקשתם הומצאו לידו זה מכבר.

המשיב, המתנגד לבקשה לפסיקת הוצאות, שב על עמדתו כי המדובר בעתירה מוקדמת. לטענתו בקשות העותרים לא נדונו לגופן קודם לכן בשל היעדר מסמכים נדרשים, אשר הושלמו רק סמוך לאחר הגשת העתירה, ומיד עם השלמתם טופל עניינם במהירות האפשרית.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל.

כידוע, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה לבחינת בקשה לחיוב המדינה בהוצאות של עותר שחזר בו מעתירתו ללא הכרעה שיפוטית לגוף העניין יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים טרם הגשת העתירה; האם העתירה הוגשה ללא שיהוי; והאם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד במובן זה שהיא זו אשר הניעה את המשיבים להעניק לעותר את הסעד שביקש במסגרתה (ראו בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1993)). לצד אמות המידה האמורות, ניתן להצביע על חזקה הניתנת לסתירה, לפיה

כאשר העותר קיבל את הסעד לו עתר - במלואו או בעיקרו - והעתירה לא לקתה באי מיצוי הליכים או בשיהוי, כי אז קמה הנחה לטובת העותר כי העתירה שהגיש היתה מוצדקת. משמעות הדבר היא כי הנטל עובר למשיב להוכיח כי לא התקיימה הצדקה לעתירה או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד (ראו בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים , פסקה 5 (21.4.2010)).

העותר 1 סיים לימודיו בשנת 2001 ופנה למשיב לצורך קבלת אישור שקילות באפריל 2002, ואילו העותר 2 סיים לימודיו בשנת 2010 ובאוגוסט אותה שנה פנה למשיב בבקשה דומה. המשיב תולה את העיכוב בטיפול בבקשות בהתנהלותם של העותרים עצמם אשר לא השלימו כנדרש את כל המסמכים הרלבנטיים. ואולם, על בסיס החומר שבפניי קשה לקבל טענה זו. כך, במכתבו של המשיב מיום 9.9.2009 לעותר 1 ציין המשיב כי כל המסמכים מצויים בתיק וניתן להביא את עניינו בפני וועדת מומחים, ומתגובתו המקדמית של המשיב עולה כי לאחר שדרש מן העותר 1 ביום 18.4.2010 מכתב הסבר מאת הרשויות המוסמכות במרוקו אכן המציא העותר 1 מסמכים המעידים כי המוסד בו למד מוסמך להעניק תארים שלישיים (אך המשיב לא ציין בתגובתו באיזה מועד אלו הומצאו לידיו). בנסיבות אלו לא מצאתי מענה מספק למשך הזמן עד להשלמת הבדיקה בעניינו של העותר 1. כן לא מצאתי מענה לטענת העותר 2 אשר ציין כי כל המסמכים אותם הגיש למשיב לאחר הגשת העתירה הוגשו לו כבר בשנת 2010, וככל הנראה אבדו. בהינתן האמור איני סבורה כי המשיב הרים את הנטל להוכיח כי הגשת העתירה לא היתה מוצדקת או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשתה ובין קבלת הסעד.

3.

אשר לשיעור ההוצאות - בהקשר זה יש ליתן משקל לעובדה שהסעד ניתן לעותרים מבלי שהיה צורך בקיום דיון לפני הרכב שופטים ונחסך הצורך בהכרעה לגופם של דברים , כמו גם לעובדה שמדובר בעתירה שאינה מן המורכבות ביותר . כמו כן, העותרים לא הציגו כל טענה לגבי הוצאותיהם בפועל, וממילא גם לא הציגו תשתית ראייתית לביסוס טענה בעניין. בשים לב לכל אלה, ולאחר עיון במסמכים שבתיק ובטענות הצדדים, החלטתי כי יש לחייב את המשיב בשכר טרחת עורך-דין של העותרים בסך של 5,500 ש"ח ובהוצאות משפט בסך של 500 ש"ח. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלטתי זו ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מורה על החזר האגרה לעותרים בניכוי הסכום הנקוב בפרט 33 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 .