בג"ץ 2148/97 עווד רבאייעה נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' חשין) מיום 24.3.97 בב"ש 1136/97 (ת"פ 366/97), לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים.

2.העוררים הואשמו בעבירה של שוד (העורר 1 בלבד), בעבירה של נסיון לשוד (שני העוררים) ובעבירה של כניסה לישראל בניגוד לחוק (העורר 2 בלבד).

3.על פי האישום הראשון, המיוחס לעורר 1 בלבד (להלן-" עווד ") עווד ושלושה אחרים הגיעו לאתר בניה בירושלים במטרה לבצע שוד, שבמהלכו ייגנב טרקטור. באותה עת שהו שני שומרי האתר באחת המכולות שבאתר. עווד הצמיד סכין מטבח לצווארו של אחד השומרים, איים עליו באמצעותה וחיפש על גופו ועל גוף השומר השני מפתחות לטרקטור שחנה מחוץ למכולה. עווד והאחרים נטלו באיומי סכין את הטרקטור במטרה לשוללו שלילת קבע, לאחר שבמשך שעה ניסו להניעו עד שהצליחו. בנוסף, נטל עווד מכיסו של השומר באיומי סכין צרור מפתחות, השייכים לרכבו הפרטי של השומר, במטרה לשוללו שלילת קבע. עווד והאחרים נכנסו אף למכולה סמוכה, ששימשה כמשרד, ונטלו מפתחות נוספים השייכים לטרקטור אחר ומכשיר רדיו-טייפ השייך לטרקטור, במטרה לשוללם שלילת קבע; על פי עובדות האישום השני, עווד והעורר השני (להלן-" מוחמד ") הגיעו, ביחד עם אחרים, לאתר בניה במטרה לבצע שוד ולגנוב במהלכו טרקטור. אחד מהם תפס מאחור את ידי אחד משומרי האתר, בעוד שאחר סובב את הכפיה של השומר סביב ראשו והכניס את ידו אל פיו, תוך שהוא פוצע אותו בשפתו. בשל הפעלת האזעקה, נמלטו העוררים והאחרים שהיו עמם מהמקום. מוחמד, שהנו תושב בית-לחם, שהה במהלך ביצוע נסיון השוד ובסמוך לכך, בירושלים בניגוד לחוק.

4.השופט קמא, כב' השופט חשין, קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירת השוד המיוחסת לעווד: יומיים לאחר השוד תפסה המשטרה מכונית טרנזיט שהיתה בשימושו הבלעדי של עווד. בחיפוש שנערך במכונית, נמצא צרור המפתחות השייך לרכבו הפרטי של השומר ואשר נשדד ממנו במהלך השוד. מפתחות אלה זוהו ע"י השומר ושוטר אף הצליח להתניע בהם את המכונית. עווד טען כי הצרור נמצא אצלו זמן רב, אך הצרור נגנב יומיים לפני שנעצר ולכן אין ספק ששיקר. כמו כן, קבע כב' השופט, כי המצאותו של צרור המפתחות האמור במכוניתו של עווד, יוצרת כלפיו "חזקה תכופה", לפיה הוא השתתף בשוד שבמהלכו נגנב צרור המפתחות. השופט קמא, לא מצא צורך להתייחס למסדר הזיהוי, שלגביו נטענו טענות שונות, וזאת לאור החזקה התכופה שנוצרה בעקבות תפיסת צרור המפתחות. לגבי אי ההתאמה בגרסאות שני השומרים, באשר לשאלה של מי הסכין שדובר בה, כב' השופט ציין כי אינו מייחס לכך חשיבות בשלב זה, משום שמדובר בפרט לוואי שאין בו כדי להשליך על עצם התרחשות השוד; גם באשר לאישום השני, נחה דעתו של כב' השופט קמא שקיימות ראיות לכאורה בידי התביעה, במידה הדרושה לצורך מעצר עם תום ההליכים: נסיון השוד הזה נצפה כולו ע"י שוטרים שעקבו אחר מבצעיו וליוו את התרחשותו מתחילתו ועד סופו, וזאת בעקבות מידע מוקדם שהגיע למשטרה. מוחמד נעצר במקום ע"י השוטר בן-עמי, לאחר מרדף קצר ותוך מאבק. על גופו נתפסו מספר פריטים תעודה ונייר של טרקטור וכן מפתחות של "באגרים", שמעידים על כוונותיו או על עיסוקו הבלתי כשר בענף של ציוד מכני כבד. בחקירתו הוא נתן הסבר תמוה ביותר להימצאות הפריטים אצלו ואף טען כי אינו מכיר את עווד, בעוד שהשניים קרובי משפחה. החשודים האחרים הצליחו להימלט מהמקום בו נצפו מנסים לבצע שוד, אך בהמשך הלילה נעצרו גם עווד וחשוד נוסף. גם לגבי עווד קבע השופט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לאישום השני, והעיקרית שבהן היא הימצאותו של הרכב שהיה, כאמור, בשימושו הבלעדי - באזור ביצוע השוד כשבתוכו כלי פריצה שונים. בהודעותיו נתן עווד גרסאות סותרות ביחס לכך. באשר לעובדה שהשוטר בן-עמי, דיווח על "שלישיה" שנמלטה מהאתר, כאשר לפי ההודעות והדוחות של השוטרים, מדובר היה בארבע חשודים, סבר השופט קמא כי מדובר בפרט לוואי שאין בו כדי להשפיע על מכלול הראיות לכאורה שיש כלפי שני העוררים, ובאשר לטענת אליבי שהעלה עווד לגבי הארוע השני, קבע השופט כי טוב תעשה התביעה אם תורה למשטרה לבחון זאת, אלא שאין בכך כדי לגרוע מהראיות לכאורה.

5.משקבע השופט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים, לא נותר ספק כי קיימת עילת מעצר כלפי שני העוררים גם יחד מכוח הוראתו המפורשת של סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-. באשר לחלופת מעצר, לגבי עווד, לא היה לשופט כל היסוס כי אין להיזקק לגביו לחלופת מעצר, חרף עברו הנקי, וזאת לאור חומרת העבירות שמיוחסות לו, אופיין, תכנונן המומחיות הנדרשת לשם ביצועןוהאלימות שהופעלה במהלך השוד נשוא האישום הראשון. לגבי מוחמד, השופט קמא, לאחר התלבטות, הגיע למסקנה כי גם לגביו אין מנוס מלהורות על מעצר עד תום ההליכים, בשים לב לחומרת העבירה שניסה לבצע, בשים לב לכך שהוא נכנס לארץ שלא כדין וניסה לברוח משוטרים שהורו לו לעצור ובשים לב לכך שהוא תושב אזור בית-לחם.

6.בערר טוענים העוררים כי לא מתקיים יסוד "הראיות לכאורה" שנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים. לטענתם, טעה ביהמ"ש קמא כשהתייחס "לסתירות והפירכות בראיות התביעה" כאל פרטי לוואי ולעומת זאת ראה בסתירות שבגרסת העוררים ראיות לכאורה. עוד הם טוענים, כי לא התקיים יסוד "החזקה התכופה", והקביעה כי על סמך המצאות צרור המפתחות, העוררים ביצעו את העבירות המיוחסות להם, הנה קביעה שגויה ומנוגדת למהות "החזקה התכופה", שכן לכל היותר יכול להצביע הדבר על החזקת רכוש שהושג בפשע; בנוסף טוענים העוררים כי נגרם להם הליך של עוות דין מהותי ביותר וקיפוח ע"י ביצוע "הליך של חסיון" ללא תעודת חסיון כחוק; לחילופין, טוענים העוררים כי יש להסתפק בחלופה למעצר, ולעניין זה מגורי מוחמד לא צריכים, לטעמם, לעמוד לו לרועץ וקיימת אפשרות להורות על מעצר בית או ערבויות הולמות.

7.ראשית, אדון בטענה המתייחסת לחומר החסוי בלא שהוצאה תעודת חסיון. בהקשר לכך, מסרו באי כוח המדינה הודעה לבית המשפט, לפיה בטרם הוגש תיק החקירה לעיונו של בית-המשפט קמא, הבהירה ב"כ התביעה לשופט כי ישנו חומר חקירה חסוי שלא ימסר לבית המשפט, וכי התביעה פועלת להוצאת תעודת חסיון. עוד הובהר, כי ישנם מסמכים שרק קטעים מהם חסויים ועל כן נמסרים לעיונו של בית המשפט מסמכים מצולמים שהקטעים החסויים בהם מחוקים בטיפקס.

אכן, ראוי שתעודות חסיון תוצאנה בזמן, היינו עם הגשת כתב האישום והעמדת חומר החקירה לעיונו של הסניגור, ואף השופט קמא העיר בהחלטתו, כי על המדינה להצטייד בתעודת חסיון כבר לפני הגשת כתב אישום; במקרה שלפנינו הודע מראש לסניגור כי קיים חומר נוסף וכי פועלים להוצאת תעודת חסיון לגביו, אשר הוצאתה התעכבה מחמת תקלה. לא היה בכך למנוע מבית המשפט קמא לעיין בחומר הגלוי שהיה בפניו, על מנת לבחון אם קיימות ראיות לכאורה. תעודת חסיון לגבי החומר החסוי, אכן הוצאה לאחר ימים מספר, ואם העוררים מעלים טענה כי בחומר החסוי מצוי חומר שיש בו כדי לסייע להגנתם, כפי שנטען לפני - פתוחה בפניהם הדרך להגיש עתירה לגילוי ראיה, בהליך הקבוע לכך בחוק.

8.באשר לחומר הראיות, צדק השופט קמא בקבעו כי אכן קיימות די ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים, כמפורט בהחלטתו. עיקר טענותיו של ב"כ העוררים התמקדו בעניין "החזקה התכופה". הכלל בדבר "החזקה התכופה" הנו אחת מהחזקות שבעובדה, שאומצה בדיני הראיות החלים אצלנו, הנסמך על ההגיון ונסיון החיים, לפיו ניתן להסיק מהימצאותו של חפץ שנגנב, זמן לא רב לאחר הגניבה, בחזקתו של פלוני, על הקשר שבין פלוני לבין מעשה הגניבה. העדר הסבר סביר מפיו של נאשם, כיצד הגיע הרכוש הגנוב לידיו, עשוי לחזק את הראיות שבידי התביעה [ראו, למשל, ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל , פ"ד לב (3) 64, 79; ע"פ 480/88 פרץ נ' מדינת ישראל , פ"ד מג (4) 397, 399]. כאמור, כשנתפס עווד, יומיים בלבד לאחר השוד הראשון, בלילה שבו ארע השוד השני, נתפס ברכבו הצרור שנגנב בשוד הראשון. צרור זה זוהה ע"י השומר מבין מספר צרורות שהובאו בפניו, ואף שוטר בדק כי הוא ניתן באמצעותו להתניע את מכוניתו של השומר. החזקת הצרור ע"י עווד קושרת אותו למעשה השוד. זאת ועוד, לא זו בלבד שעווד לא סיפק הסבר סביר להימצאות הצרור בידו, אלא שהוא העלה טענה שקרית ואמר שהצרור נמצא אצלו זמן רב, בכך קשר את עצמו לצרור ואף נתפס בשקר. החזקה התכופה, אם כן, לא נסתרה, בשלב זה של ראיות לכאורה [לשימוש ב"חזקה תכופה" בשלב של מעצר, ראו: בש"פ 146,147,448/93 הדס ואח' נ' מדינת ישראל ; בש"פ 5542/90 בוחבוט נ' מדינת ישראל ]; יתרה מזאת, אף אם היה ממש בטענת ב"כ העוררים, כי המצאות הצרור בידי עווד מצביעה לכל היותר על החזקת רכוש שהושג בפשע, הרי שהעובדה שעווד הסתבך באותו שבוע באותה עבירה, מעידה לכאורה על שיטתיות באשר למעורבותו בעיסוק של גניבת ציוד כבד, שיטתיות המצביעה על מסוכנות לשלום הציבור.

9.גם באשר לאישום השני, נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה לגבי שני העוררים. כאמור, הארוע נצפה ע"י שוטרים ויש דוחות רלוונטיים וראיות הקושרות את שני העוררים למעשים המיוחסים להם. באשר לתמיהות ולטענות שהעלה ב"כ העוררים, אלה תידונה במשפט ובשלב זה אין בהן כדי לכרסם בראיות לכאורה.

10.משהגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לגבי שני העוררים נותר לדון בעילת המעצר. כאמור בפסק דינו של השופט קמא, עבירת השוד מהווה כשלעצמה עילת מעצר על פי סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. בהתחשב בכך שהעבירות בוצעו בשיטתיות ובהשתתפותם של מספר מבצעים, הרי המסקנה המתבקשת כי יש בשחרורם על דרך של חלופה משום סכנה לציבור. (הלכת דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל) .

לפיכך, דעתי כדעתו של השופט קמא, שאין להסתפק בחלופת מעצר. המשתתף במעשה שוד, כשהמעשה מלווה באיומי נשק, מעיד על עצמו שאם ישוחרר ממעצר עלול הוא לסכן את שלום הציבור ובטחונו [דברי השופט מצא בבש"פ 142/93 מדינת ישראל נ' סקוביץ ; וראו גם בש"פ 4572/90 חזן נ' מדינת ישראל ]. לגבי מוחמד מתווספות נסיבות נוספות הנובעות משהייתו במדינה ללא היתר. לכך משמעות הן מההיבט של עצם חומרת העבירה, על היבטיה הבטחוניים, והן מההיבט של החשש מהימלטות הדין, לנוכח העובדה שהוא מתגורר באזור שאיננו בשליטת מדינת ישראל. עמדה על כך כב' השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 7635/95 שלאלדה נ' מדינת ישראל :

"אין המציאות דהיום, דומה למציאות שמלפני מספר שנים. כיום קיים חשש של ממש שעבריינים שמקום מושבם בשטחים לא יוכלו להיות מובאים לדין ולהישפט על עבירות שבוצעו בישראל נגד אזרחי ותושבי ישראל, כאשר הם מנצלים את שהותם הבלתי חוקית כאן לצורך ביצוען".

וראו גם: בש"פ 7767/95 בכרי נ' מדינת ישראל .

11.לפיכך אני מחליטה לדחות את הערר ולאשר את החלטתו של השופט קמא.