בג"ץ 2156/18 מארון עילוטי נ. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי דין במחוז חיפ

השופט נ' הנדל:

1.

נגד העותר מתנהל הליך משמעתי בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה. במסגרת ההליך ניתנו שתי החלטות ביניים, האחת דוחה טענת "אין להשיב לאשמה" שהעלה העותר, והשנייה דוחה בקשה לפסלות מותב שהגיש העותר – בקשה שהוגשה בעקבות דחיית הטענה שאין להשיב לאשמה. כנגד שתי החלטות אלה הוגשה העתירה שלפנינו, כשלצידה בקשה למתן צו ביניים לעיכוב ההליך המשמעתי.

2.

העותר טוען כי בית הדין המשמעתי שגה בשתי ההחלטות, וכי בנסיבות העניין על בית משפט זה להתערב בהן. אין כאן המקום להאריך בפירוט הטענות לגופן, שכן מדובר באופן מובהק בטענות ערעוריות ונקודתיות, העוסקות בעניינו הפרטני של העותר. בית הדין המשמעתי קבע כי על סמך עדויות וחקירות עדי הקובלת, הוכחו לכאורה במידה הדרושה לאותו שלב של ההליך טענות הקובלת. מדובר בקביעה פרטנית המבוססת על נסיבות ההליך והתרשמות בית הדין ממארג הראיות באותו שלב. כך גם החלטת המותב שלא לפסול את עצמו, חרף טענות העותר כי בית הדין משמש "שופרה של הקובלת". מדובר בהחלטה עניינית, המבוססת על מהלכו של ההליך. כפי שהודגש פעמים רבות בפסיקה, בית משפט זה לא יתערב, ככלל, בהחלטות ביניים מעין אלה, שעליהן יכול העותר לערער במסגרת הערעור על פסק הדין כולו (ראו למשל בג"ץ 6796/14 זינגל נ' בית הדין המשמעתי המחוזי (14.10.2014)). כך ביחס לדחיית הטענה שאין להשיב לאשמה, וכך ביחס לדחיית הבקשה לפסלות מותב, שניתנת לערעור בפני בית הדין המשמעתי הארצי במסגרת ערעור על פסק הדין כולו (ראו בג"ץ 9580/10 חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל נ' לשכת עורכי הדין בישראל (03.01.2011)). כאמור, המקרה שלפנינו נכנס במובהק לגדרו של הכלל, והעותר לא הצביע על כל נתון חריג המצדיק את התערבותנו בהחלטות הביניים שניתנו בהליך המשמעתי. על העותר למצות אפוא את הסעד החלופי העומד לו על פי חוק. ויודגש כי אין באמור כדי להביע עמדה לגופם של דברים, לכאן או לכאן. הדגש הוא בשאלה ההליכית.

3.

העתירה נדחית. העותר יישא בשכר טרחת עו"ד ובהוצאות המשיבים, שהגישו תגובות לבקשה למתן צו על תנאי ולמתן צו ביניים, בסך כולל של 2,000 ₪ לכל משיב.