בג"ץ 2167/00 תאופיק קמחאוי נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו המייחס לו עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, ארעה התנגשות בין כלי רכב שבו נהג העורר לבין כלי רכב שבו נהג המתלונן, שבעקבותיה יצאו השניים מכלי הרכב והיכו זה את זה. במהלך הקטטה שלף העורר סכין ודקר את המתלונן בבטנו הימנית התחתונה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' הרטל), בהחלטתו מיום 9.3.00, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. מכאן עררו של העורר.

2.בהודעת הערר שהגיש חזר וטען בא כוח העורר, עו"ד צ' אבנון, כי שופט בית המשפט המחוזי החליט לעצור את העורר "בלי לעיין כלל בחומר הראיות", כי "טעה מאד מאד - - - בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את העורר למיוחס לו" וכי "טעה מאד מאד מאד - - - בהחליטו לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו"; זאת, בין היתר, אחרי שלדבריו הוגש על העורר "תסקיר מעצר חיובי ביותר". בטענותיו לפני, בתשובה לשאלותי, חזר ועמד על כך שאין ראיות ישירות נגד העורר, שכל הראיות הן נסיבתיות וכי העורר לא זוהה במסדר זיהוי כמי שדקר את המתלונן.

בטענות אלה אין ממש. את החלטתו סמך בית המשפט המחוזי, בין היתר, על עדות ראיה של מר משה כהן (השם נשתבש. מדובר במר משה קורן - י"ט), מנהל סניף קופת חולים הנמצא בסמוך למקום התאונה, ועל עדות ראיה של מר דני כותני, עובר אורח שהגיע למקום הארוע. הואיל ובא כוח העורר עמד בתוקף על כך שבעדויות אלה אין דבר שעליו ניתן היה להשתית את ההחלטה עיינתי בהודעותיהם של עדים אלה שניתנו במשטרה. אסתפק בדברים מעטים מתוך ההודעות.

לפי הודעתו של מר משה קורן שמע "קול של התנגשות מכוניות", יצא מן הסניף וראה שניים "הולכים מכות". מאוחר יותר ראה שאחד מהם - זה שנהג בסיאט - נדקר בסכין קפיצית וכי "התוקף הוא נהג הסובארו" עוד ציין שבקטטה לא היו מעורבים אחרים זולת השניים וכי הדוקר היה גבוה יותר מהנדקר. יש לציין כי לפי הראיות שבידי התביעה שייך רכב הסובארו לאחיו של העורר ואילו רכב הסיאט שייך למתלונן. בהודעתו המפורטת של מר דני כותני נאמר כי עבר במקום הארוע ברכבו וראה שני אנשים "שאחד מהם עם יד ימין מחזיק את הבטן והבחור השני מחזיק סכין קפיצית עם להב פתוח ביד שמאל", שאותה קיפל לאחר מכן והכניס לכיסו. במסדר זיהוי תמונות וכן במסדר זיהוי חי זיהה כותני "בוודאות מלאה" את העורר כמי שהחזיק בסכין. יצויין כי התאור שתיאר המתלונן את הדוקר בשיחה עם שוטר בבית החולים תואם את מראהו של העורר, אולם המתלונן לא היה מעונין לשתף פעולה עם המשטרה ולפיכך לא נערך מסדר זיהוי על מנת שיזהה את הדוקר.

גלוי לעין כי ראיות אלה - אפילו בלי הראיות הנוספות שבידי התביעה - די בהן כדי להניח תשתית ראיתית לכאורית מספקת להוכחת האשמות; ואך למותר להרבות בדברים על מסוכנותו של מי שעושה מעשים כאלה.

3.עיינתי בתסקיר המעצר שהוגש על העורר. נאמר בו שאינו מודה בעבירה הנוכחית וכי "מהכרותנו עימו אנו לא סבורים שקיימת מסוכנות לגבי מקרי אלימות". עוד הומלץ לשחררו למעצר בית בבית הוריו, על מנת שיימשך הטיפול בו בתחליף סם מתדון. ראוי לציין כי כאשר הובא העורר לבית המשפט המחוזי לשם הקראת כתב האישום נמצאה בכיס מעילו סכין מאולתרת. חוששני שסברתו של שירות המבחן לא היה לה על מה שתסמוך.

4.

במקום אחר אמרתי כי:

החומרה היתרה שבמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להעצר עד תום ההליכים (בש"פ 7326/96 נסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)).

עוד נאמר כי:

מי שנוטל בידיו סכין ונועץ אותה בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו. - - - יש לזכור היטב כי גילו הצעיר של העבריין אינו מוחק את החובה להגן על הציבור (בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) תקדין-עליון כרך 99 (2) 266).

גם במקרה שלפנינו כך. דינו של העורר להעצר עד תום ההליכים ואין לנקוט לגביו חלופה למעצר. אעיר כאן כי חובתו של סניגור לטעון לזכות מרשו כל טענה כשרה שיש בה כדי לסייע לו, אולם הדברים הקשים שהטיח בא כוח העורר בשופט בית המשפט המחוזי - שלא היה להם על מה שיסמכו - ואף סגנונם של הדברים ראויים לביקורת.

5. הערר נדחה.