בג"ץ 2175/97 ג'ראיסי ג'וני נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט גרשון) בב"ש 219/97, לפיה נדחתה בקשתו של העורר להשתחרר בערבות במסגרת של בקשה לעיון חוזר.

2.העורר הואשם באינוס, בשל כך שבעל את המתלוננת, שהנה אזרחית הפליפינים, שלא בהסכמתה החופשית, תוך שימוש בכוח וגרימת סבל גופני וכל זאת בחדר סאונה במלון. עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. כב' השופט גרשון קיבל את הבקשה וערר שהגיש העורר לבית משפט זה - נדחה. בהחלטתו לדחות את הערר אמר כב' השופט קדמי:

"לאחר ששקלתי את טענות בעלי הדין הגעתי לכלל מסקנה כי כל עוד לא העידה המתלוננת, קיים סיכון ממשי שהעורר יעשה לשיבוש ההליכים במשפטו; ודי בטעם זה כדי להצדיק את החזקתו במעצר, לפחות בשלב זה.

העורר יוכל לחזור ולבקש מבית המשפט לשקול שחרור בערובה לאחר שהמתלוננת תמסור את עדותה; ואני מניח שב"כ של העורר יעשה כל שניתן להיעשות על מנת להקדים את שמיעתה.

בשלב זה, הערר נדחה."

בהמשך, הוגשה ע"י העורר בקשה לעיון חוזר על פי סעיף 37 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, בטענה ששמיעת ההליך לגופו התעכבה, בשל כך שההרכב שהחל לשמוע את העניין, הוחלף. בקשה זו נדחתה אף היא; לאחר שנשמעה עדותה של המתלוננת, הגיש העורר בקשה שניה לעיון חוזר, בטענה כי לאור החלטתו של כב' השופט קדמי, סיום עדותה של המתלוננת, מהווה נימוק חדש שמצדיק את שינוי ההחלטה. כב' השופט גרשון דחה את הבקשה וזאת לאור בחינה כוללת של נסיבות העניין: חומרתה הרבה של העבירה; העובדה שבית-המשפט קבע עוד 5 ישיבות שהאחרונה בהן היא ביום 24.6.97; הערכתה של ב"כ המדינה כי התיק יסתיים במועד האמור וכן עדותה של המתלוננת, בדבר חברו של העורר אשר הלך אל חברתה הביתה, שממנה ניתן ללמוד, לדעת כב' השופט גרשון, על ניסיון לתאום עדויות שיש בו משום הדחה. על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

3.אכן, כב' השופט קדמי בהחלטתו קבע כי מתן עדותה של המתלוננת יהווה סיבה לבקשה לעיון חוזר; דברים אלה נאמרו בהקשר של חשש משיבוש הליכי משפט. משעדותה של המתלוננת ניתנה, ואין חשש ממשי משיבוש הליכי משפט, ובהתחשב בעובדה שהמדינה לא מצאה לנכון לחקור את חברו של העורר בקשר לכך שהלך אל חברתה של המתלוננת ולא ייחסה לו עבירת הדחה, הרי שבנסיבות מיוחדות אלה, ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

אינוס הוא מהעבירות החמורות, אשר בשל טיבן ואופיין, האפשרות להשיג את מטרות המעצר על דרך של חלופה, תהיה נדירה ויוצאת דופן. את השקפתי זו הבעתי כבר מספר פעמים בעבר, ראו למשל: בש"פ 2766/96 כהן

נ' מדינת ישראל ; בש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' גטניו ; בש"פ 665/97 מדינת ישראל נ' פלוני . אלא שאף בעבירה חמורה זו אין לומר כי בית המשפט פטור מלבדוק חלופת מעצר.

במקרה דנן, הראה העורר נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן שיש בכוחן לחרוג מהכלל: העורר נתון במעצר מעל שמונה חודשים, כאשר הסיבה שעמדה ביסוד ההחלטה לעצרו הייתה החשש מפני שיבוש הליכי משפט והרצון שתישמע עדותה של המתלוננת, בטרם ישוחרר העורר. שמיעת עדות זו התעכבה שלא באשמתו של העורר. כעת, משנתון העורר זמן רב במעצר ושמיעת התיק טרם הסתיימה, נראה לי כי מן הראוי להמיר את מעצרו בחלופת מעצר.

4.לפיכך החלטתי לקבל את הערר במובן זה שהעורר ישוחרר בתנאים הבאים:

א.מעצר בית מלא בביתו אשר ברחוב 720 בנצרת; בהשגחתם של הוריו

אשר הגישו תצהיר ובו התחייבו להשגיח כי ימלא אחר תנאי השחרור.

ב.העורר יפקיד במזומן או על דרך של ערבות בנקאית סכום של 30,000

ש"ח ובנוסף ימציא ערבות עצמית וערבות צד ג' על סך 50,000 ש"ח

כל אחת.

ג.ניתן בזה צו איסור יציאה מהארץ. דרכונו של העורר, אם יש לו,

יופקד במשטרה;

ד.העורר יתייצב בתחנת המשטרה הקרובה לביתו פעמיים בשבוע, בשעות

שיקבע מפקד תחנת המשטרה או מי מטעמו.

באם יפר העורר תנאי מהתנאים הללו, ייעצר עד תום ההליכים.