בג"ץ 2193/02 חגית זהבי נ. מועצת שמאי מקרקעין

בפניי בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה שבכותרת, בעקבות מחיקת העתירה ביום 14.4.02, לאחר שהסדר בין הצדדים אושר בידי בית המשפט.

1.העתירה הוגשה ביום 11.3.02. בעתירה, ביקשה העותרת צו על תנאי שיורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא תאפשר לעותרת לגשת לבחינות במקצוע "שומה למעשה", אשר היו אמורות להתקיים בימים 8.5.02 – 9.5.02, לאחר שהעותרת השלימה לטענתה את תקופת ההתמחות בשמאות מקרקעין בהתאם להוראות חוק שמאי מקרקעין, התשס"א-2001. ברקע העתירה עמד קיצור תקופת ההתמחות, על פי החוק האמור, מתקופה של שנתיים (בטרם החוק האמור) לתקופה של שנה על פיו, תוך הכפלת מספר שעות ההתמחות השבועיות (באופן שמספר שעות ההתמחות הכולל נותר ללא שינוי). טענת העותרת כי השלימה את תקופת התמחותה התבססה על כך שבעת הגשת העתירה, היתה העותרת בחודש השמונה עשר להתמחותה, ולטענתה עמדה בדרישות שעל פי החוק משנת 2001.

2.על פי ההסדר שגובש בין הצדדים והוגש לבית המשפט ביום 11.4.02, הודיעה יו"ר מועצת שמאי המקרקעין, היא המשיבה, כי המשיבה תאפשר לעותרת לגשת לבחינות במקצוע שומה למעשה אשר היו אמורות להתקיים במועדים הנקובים לעיל, בכפוף להמצאת דוחו"ת המתייחסים לחודשים האחרונים של התמחות העותרת. יצויין, כי בהודעת יו"ר מועצת שמאי המקרקעין נאמר כי החלטה זו היא "בנסיבותיו המיוחדות של עניינך [של העותרת – ע.ש.], וגם אם לפנים משורת הדין....". ההחלטה התבססה על סמכות יו"ר המועצה לפי תקנה 23(ב) לתקנות שמאי המקרקעין, התשכ"ג-1963.

3.השיקולים המשמשים בבקשה מן הסוג שבפניי פורטו בבג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, שם נפסק כי פסיקת הוצאות, במקרה של מחיקת או ביטול העתירה, תלויה בפרמטרים הבאים:

"1. האם היה צידוק בהגשת העתירה;

2.האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל

האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות;

3.האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה;

4.האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת

שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בפני בית המשפט."

האם מתקיימות דרישות אלה במקרה זה?

4.(א) מעיון בטענות הצדדים עולה, כי מצב הדברים העובדתי הנוגע לעותרת דרש התייחסות פרטנית מצד המשיבה. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שעל העותרת היה להראות כי במהלך תקופת התמחותה, צברה את המספר הדרוש של שעות ההתמחות. מתברר, כי בדוחו"ת רבעוניים, אשר היה על מאמנה של העותרת להגיש למשיבה, צויין כי מספר השעות השבועיות בהן התמחתה העותרת עמד על כ-33 שעות. מספר זה לא תאם את מספר השעות השבועי המשתקף ביומני העבודה המתייחסים להתמחות העותרת, אשר היה גדול יותר מ-40. על רקע זה, טוענת המשיבה כי נוצר ספק לעניין משך התמחותה של העותרת. טענה זו הייתה ראויה להתברר, על פניה, במוסדות המתאימים של המשיבה. גם אם יש לטענה האמורה הסבר, כפי שהובא בעתירה, הרי שאין לי יסוד לקבוע כי האחריות לאי ההתאמה בין הדיווחים השונים רובצת לפיתחה של המשיבה, ומשכך אין לבוא בטענות כלשהן למשיבה על כך שביקשה לקיים דיון בעניין זה. מבחינה זו, תרמה העותרת לעיכוב בקבלת פנייתה על ידי המשיבה, ובעקיפין גם לצורך בהגשת העתירה.

מתגובת המשיבה עולה, כי הנושא אמנם נדון על ידי יו"ר המשיבה, וכי זו החליטה להעתר לבקשת העותרת. בכך אין כדי ללמד, כי הגשת העתירה גרמה לקבלת עמדתה של העותרת, ולעניין זה איני רואה עילה לחיוב המשיבה בהוצאות.

(ב) המצב שונה ביחס לעיתוי קבלת ההחלטה בעניינה של העותרת. לכתחילה, עמדת המשיבה הייתה, כי אישור לבקשת העותרת טעון כינוס של המועצה החדשה של המשיבה, אשר הוקמה על פי החוק החדש משנת 2001. בכך הוסברה העובדה, שהמשיבה לא קיבלה החלטה בעניינה של העותרת. דא עקא, בסופו של דבר ההחלטה בעניינה של העותרת לא נתקבלה על ידי המועצה החדשה, כי אם על ידי יושבת הראש. ההסבר שניתן לכך בתגובה שבפניי היה הרצון לחסוך את הקושי שנגרם בשל קביעתו של דיון שיפוטי, אשר היה אמור להתקיים בעתירה ביום 14.4.02, באותו היום שהועד להתכנסותה של המועצה החדשה. דא עקא, קיומה של אפשרות חלופית כאמור לכינוס המועצה מלמד, כי מלכתחילה ניתן היה להביא את פניית העותרת לפתרונה ההולם, בלא ההמתנה שנכפתה על העותרת, וחשוב מכך – בלא צורך בהגשת העתירה.

(ג) אכן, העותרת פנתה לראשונה למשיבה בכתב ביום 22.1.02. לפנייה זו לא ניתן כל מענה, לרבות ההסבר שניתן עתה ביחס לצורך בכינוס המועצה. הסבר כאמור לא ניתן גם בתגובה מיום 24.2.02 לפנייה נוספת של העותרת, מיום 20.2.02. אף הפיתרון שגובש בסופו של דבר לא הוצע במענה לאותן פניות. אין זאת אלא, כי הגשת העתירה היא שיצרה תחושת דחיפות אצל המשיבה, וגרמה למציאת הפתרון, ולקבלת ההחלטה בעיתוי שנתקבלה בו ועל ידי הגורם שנתנה. מבחינה זו, לא הייתה העתירה מוקדמת, ואף לא נגועה בשיהוי.

יצויין, כי בטרם הגשת העתירה, המשיבים לא הודיעו לעותרת על מועד הכינוס הצפוי של מועצת המשיבה. הטיפול בפנייתה לא קודם על ידי המשיבה בטרם הוגשה העתירה, והעותרת נותרה בערפל לגבי עניין זה. נוכח העובדה שמועד הבחינה בו מדובר היה מועד קשיח, הגשת העתירה בחודש מרץ, כחודשיים לפני מועד הבחינה, נעשתה במועד סביר, על מנת להגשים את מטרת העתירה – לאפשר לעותרת לגשת לבחינה במועד.

(ד) עוד אציין, כי השימוש בתיבה "לפנים משורת הדין", בהחלטה בעניינה של העותרת, אינו מעלה ואינו מוריד לצורך ההליך שבפניי. יש להניח, כי ההחלטה בעניינה של העותרת נתקבלה כדין, גם אם בהקשר זה לא נתקבלה עמדת העותרת, בדבר הסמכות של המועצה החדשה להתכנס ולדון בפניית העותרת. מכך עולה, כי האפשרות לעשות שימוש בסמכות אשר שימשה יסוד להחלטה האמורה הייתה קיימת בדין גם קודם להגשת העתירה. ברם, מן הנסיבות עולה כי הנכונות למצוא דרך חלופית לכינוס של מועצת המשיבה, לשם מציאת פתרון לעניינה של העותרת, נולדה רק לאחר הגשת העתירה, וכי העתירה יצרה את הדחף אשר הביא לנכונות זו.

(ה) עניינים אלה מצדיקים היעתרות חלקית לבקשה שבפניי. אכן, לא אוכל לקבוע, כי הסעד המהותי שניתן לעותרת נגזר מהגשת העתירה. ברם, הגשת העתירה היא שהביאה, לראשונה, למענה ענייני וקונסטרוקטיבי לפניות העותרת, החישה באופן משמעותי את הטיפול בעניינה של העותרת, ואיפשרה קבלת החלטה בעיתוי מוקדם, דבר שהיה חשוב לעותרת על מנת להתכונן כהלכה לבחינה נשוא העתירה. במובנים אלה, הביאה הגשת העתירה למתן סעד, אשר לא ניתן לעותרת כאשר פנתה למשיבה בטרם הגשת העתירה. נסיבות אלה מצדיקות, על פי אמת המידה שהותוותה לעיל, פסיקת הוצאות לטובת העותרת.

השיקולים עליהם עמדתי מקרינים גם על שיעור ההוצאות. לעניין זה, לאחר שהבאתי את מכלול הנסיבות המפורטות לעיל, החלטתי לחייב את המשיבה בהוצאות העותרת בסך של 6,000 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.