בג"ץ 2205/98 כץ גד נ. גבי קדוש ר' עיריית אילת

בפני בקשת המבקשים (המשיבים בעתירה) לחייב את המשיב בבקשה (העותר) בהוצאותיהם בגין העתירה בבג"ץ 2205/98.

המשיב-העותר - חבר מועצת עיריית אילת, פנה בעתירה לבית משפט זה להורות למבקשים ליתן טעם מדוע אינם פועלים הם בהתאם לחלק מהחלטת מועצת העירייה שמספרה 1/109/9 מיום 11.11.97, לפיה מודעות מטעם העירייה וגופי הסמך שלה יפורסמו בצורה שווה בכל המקומונים.

המשיב טען בעתירתו כי ראש העירייה, מבקש מספר 1, החליט ל"העניש", כלשונו, את העיתון "ערב ערב באילת" (להלן - העיתון) בשל ביקורת אשר נכתבה בו. כפועל יוצא מכך, לטענת העותר, יצא כי כמות המודעות שהופיעו בעיתון הייתה קטנה יותר מזו שהופיע בעיתון המקומי האחר בשם "העיר אילת" (העיתון האחר). פער נטען זה בין כמות הפרסומים בין שני המקומונים, היוותה, לטענת המשיב, הפרה של חלק מהחלטת מועצת העירייה כאמור.

בהתאם להחלטת כבוד השופטת ד' דורנר, הגישו המבקשים את תגובתם לעתירה.

בתגובתם של המשיבים העלו הם טענות רבות כנגד העתירה. חלק מן הטענות היו מקדמיות באופיין, כגון: חוסר ניקיון כפיים, אי מיצוי הליכים טרם הפנייה לבית המשפט וכדומה. לגופה של העתירה טענו המשיבים כי משמעות החלק בהחלטת מועצת העירייה נשוא עתירה זו, הינה כי כאשר העירייה מבקשת לפרסם דבר מה, עליה לעשות זאת באורח שוויוני, בשים לב ותוך התחשבות במקומונים בהם בוחרים גופי הסמך שלה לפרסם. לטענת המבקשים, הנתונים בידיהם מורים כי העירייה וגופי הסמך שלה לא רק שאינם מקפחים את העיתון לעומת העיתון השני, אלא ההפך הוא הנכון.

ביום 9.12.98 החליט המשיב לחזור בו מן העתירה והוא ביקש למחקה. לטענתו, מאז הגשת העתירה ועד הגשת בקשת מחיקתה, חזרו בהם המבקשים מהאפליה בין המקומונים לה טען והחלו לבצע את החלטת מועצת העירייה.

ביום 28.2.99 הגישו המבקשים בקשה לחיובו של המשיב בהוצאותיהם. לטענתם, בשים לב להיקפה של העתירה, להיקף התגובה ולסד הזמן בו היו הם נתונים, כמו גם לעובדה כי המשיב עצמו גילה דעתו, לטענתם, כי העתירה איננה ראויה לדיון, הרי שיש לפסוק להם הוצאות שהוציאו עבור העתירה בסך 4000$ בצירוף מע"מ.

המשיב מתנגד לחיובו בהוצאות מטעמים אלה:

ראשית, לשיטתו, הגשת העתירה הייתה המניע לשינוי גישת המשיבים ביחס לעיתון; שנית, סוכם בינו לבין מבקש מספר 1 - ראש העירייה - כי יבוטלו- אהדדי- כל התביעות המשפטיות ביניהם ויפתח "דף חדש" במערכת יחסיהם; אם יש מקום לחיוב בהוצאות, הרי שלשיטתו, יש לחייב דווקא את המבקשים בהוצאותיו, מאחר והעתירה מומנה מכיסו הפרטי והוא אף אינו מקבל שכר עבור חברותו במועצת העירייה;

לבסוף טען העותר כי מאחר שלעירייה יש מחלקה משפטית ובה עורכי-דין קבועים, הרי שהעתירה לא הייתה אמורה לגרום להוצאה כספית עודפת לעירייה.

לאחר שקילת מכלול הנסיבות, נחה דעתי כי הדין בעניין זה עם המבקשים, וזאת מהטעמים שיפורטו.

לא נטען וממילא לא הוכח כי המבקשים זכאים להיות מיוצגים רק על ידי עורכי הדין המועסקים בעירייה. משכך, הרי שמשבחרו המשיבים בייצוג על ידי גורם חיצוני לעירייה והוציאו בגין התקשרות זו הוצאות, הרי ששוב אין לשעות לטענה כי לו הייתה העירייה בוחרת בייצוגה על ידי עובדיה, כי אז לא היו לה הוצאות בגין ההתגוננות בפני עתירה זו.

לגופו של עניין, לטובת המבקשים עומדת חזקת כשרות מעשה המנהל. החזקה מניחה כי פעולת המנהל נעשתה כדין, וכי הנטל על העותר-המשיב, להצביע על פגם שנפל בפעולת המבקשים. (ראה: רע"פ 1088/86 מחמוד

נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הגליל המזרחי , פ"ד מד(2) 417, 419; בג"ץ 4566/90 דקל נ' שר האוצר , פ"ד מה(1)28, 36). בנסיבות עניין זה, כאשר העתירה לא נתבררה לגופה וכל שיש בפני הוא כתב העתירה מזה וכתב התגובה מזה, אין לומר כי המשיב-העותר הרים את הנטל והפריך את חזקת הכשרות.

משהגעתי למסקנה זו, שוב אין לי עוד צורך להיזקק ליתר הטענות וטענות-הנגד שהביאו בפני הצדדים.

משהגעתי לכלל מסקנה כי המבקשים זכאים להוצאות, נותר עוד לבחון את גובה ההוצאות הראוי לנסיבות מקרה זה.

מנסיבות עניין זה עולה כי בקשת הביטול העתירה הוגשה לאחר זמן קצר יחסית ועוד טרם שנקבע לה מועד לדיון, אך לאחר שנתבקשה ונתקבלה תגובת המבקשים לעתירה. היקף העבודה שהושקע בהכנת התגובה לעתירה, כפי שהוא עולה מן החומר הנמצא בפני מצביע כי המבקשים השקיעו מאמץ לא מבוטל בהכנת תגובתם.

יחד עם-זאת, ובשים לב לכך כי לא הוכח אינטרס כזה או אחר של המשיב ביחס לעיתון, ועל-פני הדברים לפחות, דומה כי המשיב לא ביקש לעשות לביתו בעצם הגשת העתירה, סבורה אני כי יש להביא אף גורם זה במניין השיקולים. כמו-כן, לא שוכנעתי כי עצם הגשת העתירה היא זו אשר הביאה למפנה בהתייחסות המשיבים לעיתון, כעולה מתגובת המשיב לבקשת המבקשים לחייבו בהוצאות.

כללו של דבר: בשים לב לכלל הנסיבות המפורטות לעיל, מורה אני כי המשיב ישלם למבקשים סך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן החלטה זו ועד ליום תשלומו בפועל.