בג"ץ 2207/06 מילובן אם.סי.פי.בע"מ נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לפסיקת הוצאות.

1.עניינה של העתירה בבקשת העותר כי ימונו לבית הדין למים נציגי ציבור על מנת שתורכב בבית הדין למים ערכאה בעלת סמכות לפי סעיף 141(א) לחוק המים, תשי"ט 1959. זאת, על מנת לאפשר לעותר לממש את זכותו לערור על החלטת נציב המים בעניינו. במסגרת העתירה התבקש גם צו ביניים ליתן לעותר צו הרשאה זמני להזרמת מי קולחין לנחל הנעמן וזאת עד להקמת מותב של בית הדין למים. לצורך דיון בבקשה אשרטט בקצרה את ההליכים שקדמו לה. העותר הינו תאגיד אשר בבעלותו מפעל להלבנת סיבי כותנה. בתהליך הייצור נוצרים שפכים בעלי הרכב ייחודי. ביום 4.9.05 הגיש העותר בקשה לנציב המים לקבלת צו הרשאה להזרמת קולחין לנחל הנעמן. ביום 1.2.06 נמסרה לעותר החלטת נציב המים לדחות את הבקשה. ביום 2.2.06 החליט כבוד השופט ר' שפירא, המכהן כאב בית הדין למים בחיפה, כי עקב העדר מינויים של נציגי ציבור הערכאה לא הורכבה ודיון במצב דברים זה לפני אב בית הדין לבדו מתקיים בחוסר סמכות. בהחלטה הוער על ידי כבוד השופט שפירא כי הובא לידיעתו שככל הנראה ימונו נציגי ציבור במהלך חודש מרץ. עוד נקבע בהחלטה כי אם סבור מי מהצדדים כי אב בית הדין מוסמך לדון בעניינו מבלי שמונו נציגי ציבור, רשאי הוא להגיש בקשה אשר תידון לפניו. במצב דברים זה, הגיש העותר בקשה לעיכוב ביצוע ולהארכת מועד להגשת ערר על נציב המים לבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט יצחק כהן) במסגרת הליך משפטי אחר שהתנהל בינו לבין המשיבים. בית המשפט הורה כי הצו האוסר על הזרמת שפכים לנחל הנעמן יכנס לתוקף רק ביום 12.3.06. כמו כן המועד להגשת ערר על החלטת נציב המים הוארך עד ליום 31.3.06.

העתירה שבכותרת הוגשה ביום 9.3.06. ביום 10.3.06 דחתה כבוד השופטת מ' נאור את הבקשה לצו ביניים. בין היתר, נאמר בהחלטה כי לכאורה אין להסיק מהחלטת כבוד השופט שפירא כי אב בית הדין למים אינו מוסמך כדן יחיד ליתן צווי ביניים בשל כך שאין נציגי ציבור בבית הדין. העותר פנה בעניין זה לאב בית הדין למים וביום 13.6.06 נדחתה בקשתו למתן צו הרשאה זמני להזרמת שפכי העותר לנחל הנעמן. בתגובתם המקדמית מיום 23.3.06 טענו המשיבים שראוי למחוק את העתירה על הסף, בין היתר, בשים לב לכך שרשימה הכוללת שני נציגי ציבור להשלמת מותב בית הדין למים גובשה זה מכבר, ובימים הקרובים היא תפורסם ברשומות. ביום 30.3.06 הודיעה המשיבה כי ביום 26.3.06 פרסומה ברשומות רשימת נציגי ציבור בבית הדין לענייני מים. באותו יום, הודיע ב"כ העותרת כי העתירה התייתרה והגיש את הבקשה שלפני.

2.לטענת העותר, אלמלא מחדלה של המשיבה 1 למנות במועד נציגי ציבור לבית הדין למים ולפרסם ברשומות את דבר המינוי, ואלמלא המצוקה שנוצרה אצלו עקב מניעת הגישה לבית הדין למים בהיעדר ערכאה מוסמכת, הוא לא היה נזקק להגיש את עתירתו. המשיבים מתנגדים לבקשה, ולטעמם, יש להשית על העותר הוצאות לטובתם. לטענתם, מעצם קיומו של הדיון בבקשת העותר לצו הרשאה זמני לפני אב בית הדין עולה כי לא היה צורך בהגשת העתירה דנן, נוכח קיומו של סעד חלופי לעותר ולפיכך לא נמנעה ממנו זכותו לערור כנגד החלטת נציב המים בעניינו. כמו כן, לטענת המשיבים, עובר להגשת העתירה, ביום 5.3.06, חתם השר לתשתיות על הודעה על עריכת רשימת נציגי ציבור בבית הדין למים וביום 26.3.06 פורסם המינוי ברשומות. במצב דברים זה, טענתם היא כי הליך לבחירת נציגי ציבור לבית הדין למים החל, ולמעשה כמעט הושלם, עוד בטרם הוגשה העתירה ולא היה בהגשתה כדי לזרז את פרסום מינויים של הנציגים ברשומות. בנסיבות אלה, לטענת המשיבים, לא היה צידוק בהגשת העתירה ויש לחייב את העותר בהוצאותיהם.

3.לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים ובחומר המצוי בתיק הגעתי לכלל מסקנה שדין בקשת העותר להתקבל בחלקה ודין בקשת המשיבים להידחות. אכן, יש ממש בטענת המשיבים כי ההליך לבחירת נציגי ציבור לבית הדין למים החל עובר להגשת העתירה וכי בעת הגשתה הוא למעשה כמעט הושלם. יחד עם זאת, את "החטא הקדמון" של אי מינוי נציגי ציבור בבית הדין למים יש לזקוף לחובת המשיבים. אין לדרוש מהציבור להסכין עם מצב בו ערכאה אינה מוסמכת לפעול, באופן חלקי או מלא, עקב הרכבה החסר וזאת משך זמן ממושך. מצב דברים זה פוגע בזכות הגישה לערכאות. אין חולק כי בעת שפנה העותר לערכאות, טרם פורסמה רשימת נציגי הציבור. בשים לב לדחיפות שחלה בהגשת העתירה, עקב ההשלכות שהיו להחלטת נציב המים על מפעלו של העותר, איני סבורה כי ראוי היה לדרוש ממנו להמתין עד למינויים בפועל של נציגי הציבור, בשים לב לכך שבעת הרלבנטית הוא לא ידע ואף לא יכול היה לדעת באופן ברור מתי בדיוק ישוכלל הליך המינוי. בהקשר זה, אין בידי לקבל את גישת המשיבים לפיה היתה פתוחה בפני העותר דרך חילופית לקבלת סעד בדמות פנייה לאב בית הדין למים. ראשית, נוכח החלטת השופט שפירא מיום 2.2.06, איני סבורה כי סמכות אב בית הדין לדון בבקשות לסעד ביניים היתה ברורה מלכתחילה ודומה כי סוגיה זו לא היתה נקייה מספקות. שנית, וזה העיקר בעיני, ברי שאב בית הדין לא היה מוסמך לדון בערר לגופו בהרכב חסר. בנסיבות אלה, דעתי היא כי הפנייה לאב בית הדין למים לא היה בה כדי לשמש סעד חילופי הולם אשר עשוי היה לייתר את הגשת העתירה שבכותרת. מכאן, שאיני סבורה כי הגשת העתירה היתה ללא בסיס. כמו כן, כאמור לעיל, מקובלת עלי עמדת המשיבים כי הגשת העתירה אמנם לא הניעה את גלגלי המערכת למנות נציגי ציבור, אולם אין בידי לשלול כי היא זרזה את התהליך. יחד עם זאת, בשל הטיפול המהיר בעתירה והשלב המוקדם בו היא הסתיימה, ישאו המשיבים בהוצאות העותר בסך של 6,000 ₪ בלבד. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והוא ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.