בג"ץ 2210/02 דגלאס רוזנטל נ. מינהל מקרקעי ישראל

השופט מ' חשין:

עניינו של המערער מתגלגל בבתי המשפט עת לא מעטה. בית המשפט המחוזי בחיפה נדרש לעניין שתי פעמים, בית המשפט העליון ישב על המדוכה פעם אחת, ועוד היד נטויה. שאלות לא מעטות היו שנויות במחלוקת בין בעלי-הדין, ואולם בענייננו-שלנו לא הוטל עלינו להכריע אלא בשאלה אחת בלבד. ביום 3 ביוני ישבנו על המדוכה ולאחר ששמענו טיעונים על-פה מפי בא-כוח המערער, יעצנו לו כי ישקול אפשרות למחוק את הערעור. בתשובה על כך ביקשנו עורך-דין לב שהות של מספר ימים לעיון בהצעה. עתה מודיענו עורך-דין לב כי מסרב הוא להצעתנו. משהיגענו לכאן, שומה עלינו לכתוב פסק דין בעירעור.

2.ההליך שלפנינו מהווה המשך ישיר להליך שהיה לפני בית המשפט העליון בע"א 3369/98 מינהל מקרקעי ישראל

נ' דגלאס רוזנטל (פורסם בפ"ד נה(4) 52). משכך, נקצר במקום שיכולנו להאריך. המערער רכש מפלוני זכות חכירה בפרדס בתמורה מסויימת, ומשנתקבלה הסכמת המינהל להעברת זכות החכירה, נחתם הסכם חכירה בין המערער לבין המינהל. בעקבות שינוי יעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לייעוד מגורים ולשיטחי ציבור, הוסכם בין המערער לבין המינהל כי חוזה החכירה יבוא לכלל סיום וכי המערער יהא זכאי בשל כך לתשלום פיצויים. על-פי אותו הסכם זכאי היה המערער לפיצוי בראשי פיצוי מסויימים, ובהם פיצוי עבור "שווי השקעותיו בקרקע". על פירושו של מושג זה האחרון נסובו חילוקי הדעות בין בעלי הדין.

3.בפסק דינו האחרון קבע בית המשפט העליון כי יש להחזיר את עניינו של המערער לבית המשפט המחוזי "כדי שיבחן לגופו של עניין אם נפלה טעות בהחלטת ועדת הפיצויים בנוגע לשווי השקעותיו של רוזנטל [המערער] בקרקע, והכל על-פי חומר הראיות והטענות המונחים לפניו". משעלה העניין לפני בית המשפט המחוזי, טען המערער כי משרכש את זכות החכירה מפלוני, שילם עבור הקרקע סך של 270,000 ל"י, ועבור ציוד השקאה שעל הקרקע שילם סך של 67,500 ל"י. לטענתו, יש לסווג את התמורה ששילם עבור הקרקע ועבור ציוד ההשקאה כ"השקעה בקרקע", וכי בגין תשלום זה על המינהל לפצותו. בית המשפט המחוזי דחה דרישתו זו של המערער, בקובעו כי רכישת הקרקע ועימה הציוד אינה מהווה "השקעה בקרקע" במובן ההסכם בין בעלי הדין. לשון אחר: זכותו של המערער לקבל פיצוי עבור "שווי השקעותיו בקרקע", פירושה הוא: השקעות שעשה המערער בקרקע לאחר רכישת הקרקע; ואילו השקעות שעשה קודמו בזכות החכירה, ועימהן התמורה ששילם המערער עבור הקרקע, אין הן השקעות בקרקע כהוראת הדיבור בהסכם שכרת המערער עם המינהל. השקעותיו של קודמו בחכירה נטמעו בשוויו של הפרדס; לעניינו של המערער אין לראות בהן השקעה במובן ההסכם עם המינהל אלא תמורה עבור הפרדס עצמו; ואילו התמורה ששילם המערער עבור הפרדס, בוודאי אין היא השקעה בפרדס.

הכרעתו של בית המשפט המחוזי - ההכרעה והגיונה גם יחד - נראים בעינינו ראויים ונכונים. להשלמה נוסיף אך זאת, שבית המשפט בדק את חומר הראיות שהונח לפניו, והחליט כי יש לפצות את המערער עבור השקעות שהשקיע הוא עצמו בקרקע. גם הכרעה זאת נראית לנו ולא מצאנו יסוד להתערב בה.

4.המערער קובל על כך שבית משפט קמא לא זיכה אותו בהוצאות, אך בנסיבות העניין לא מצאנו להתערב בהחלטה שלא לפסוק למערער הוצאות. בה-בעת, סבורים אנו כי ערעורו של המערער לבית המשפט העליון ערעור סרק הוא, ואנו מחייבים אותו לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

היום, י"ח בסיון תשס"ג (18.6.03).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

02022100_G04.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il