פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בג"ץ
2210/15
לפני:
כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו
העותרים:
1.
באסם חמדן קאסים קריקע
2. מרכז אל מיזאן לזכויות אדם
3. הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל
נ ג ד
המשיבים:
1.
היועץ המשפטי לממשלה
2. הפרקליט הצבאי הראשי
3. הפרקליט הצבאי לעניינים מבצעיים
4. התובע הצבאי הראשי
5. החיילים והמפקדים המעורבים בהריגת המנוחים
בקשה לפסיקת הוצאות
החלטה
עיינתי בבקשה לפסיקת הוצאות, בתגובת המשיבים לבקשה ובמסמכים נוספים שבתיק, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
הסעדים העיקריים אשר התבקשו במסגרת העתירה נגעו לפתיחה בחקירה פלילית (ולחלופין - בדיקה עצמאית) נגד חיילים ומפקדים בצה"ל אשר היו מעורבים באירוע מסוים בו מצאו שלושה פלסטינים תושבי רצועת עזה את מותם, ולהעמדתם לדין. העתירה הוגשה שעה שהשגת העותרים על ההחלטה שלא להורות על פתיחת חקירה פלילית בגין האירוע הייתה תלויה ועומדת. אין חולק, כי בסופו של יום העותרים ביקשו למחוק את העתירה מבלי שהסעדים המבוקשים ניתנו להם, וזאת לאחר שביום 10.1.2016 החליט המשיב 1 לדחות את ההשגה. בנסיבות אלה ספק אם ניתן לומר כי מתקיימים התנאים לפסיקת הוצאות אשר נקבעו בפסיקה ולפיהם, בין היתר, הגשת העתירה הייתה מוצדקת לכתחילה וכמו כן העתירה הניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותרים את הסעד המבוקש (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994)).
העותרים מבקשים לבסס את בקשתם לפסיקת הוצאות על משך הזמן אשר חלף מעת התרחשות האירוע (19.8.2011) ועד להגשת העתירה (29.3.2015). לשיטתם, חלוף הזמן והעיכוב הבלתי סביר בטיפול המשיבים הקימו הצדקה להגשת העתירה. אכן, עשויים להיות מקרים בהם אי קבלת מענה ענייני יצדיק, כשלעצמו , הגשתה של עתירה לבג"ץ (למשל, בג"ץ 4858/14 רלף נ' משרד הפנים (9.8.2015) והאסמכתא הנזכרת שם). ואולם איני סבור כי המקרה שלפניי נמנה על אותם מקרים, וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, הסעדים המפורשים אשר התבקשו בעתירה התמקדו בפתיחה בחקירה פלילית ובהעמדה לדין, ולא אך בדרישה לקבלת החלטה בהשגת העותרים. שנית, השגת העותרים הוגשה ביום 30.11.2014, כארבעה חודשים בלבד לפני הגשת העתירה. לא נטען שנערכה ולוּ פנייה אחת לשם בירור סטטוס הטיפול בהשגה טרם הגשת העתירה. בהקשר זה יש לזכור, כי על פני הדברים הסוגיה בה עוסקת ההשגה מצריכה בחינה וליבון ועשויה להיות בעלת מורכבות. לא נעלם מעיניי כי עובר להגשת ההשגה האמורה הוגשה השגה קודמת אשר טופלה על ידי המשיב 2 ונדחתה על ידו, ואולם דומני כי בנסיבות העניין אין בכך כדי להטות את הכף.
גם הסעד הנוסף (הכללי) אשר התבקש - קביעת נוהל באשר לפרק הזמן הסביר לטיפול בתלונות נגד חיילים ומפקדים בצה"ל בגין הפרת דיני לחימה, כמו גם בהשגות ובעררים המוגשים בעניין זה - אינו מצדיק פסיקת הוצאות לטובת העותרים. כך, שכן כפי שעולה מתגובת המשיבים, הפנייה היחידה בעניין זה הייתה במסגרת ההשגה מיום 30.11.2014, ואף זאת באופן תמציתי למדי; מה גם שעל פני הדברים נראה כי המשיבים פעלו להסדרת הסוגיה ללא קשר להגשת העתירה. זאת ועוד, אף לגישת העותרים עצמם העתירה נמחקה מבלי שסעד זה ניתן להם, למצער ברובו (סעיף 3 להודעת העותרים מיום 28.3.2016).
נוכח כלל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ב בניסן
התשע"ז (18.4.2017).
גלעד
לובינסקי זיו, שופט
ר
ש ם