בג"ץ 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א. חברה שמושבה באיטליה נ. משה קטן

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט טלגם) בת.א. 1854/99 מיום 23.2.00 בה דחה את בקשת המבקשת להכריז על פסק חוץ שניתן בטורינו, איטליה, כפסק אכיף מכח חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח1958-.

2.נתתי דעתי לנימוקי הבקשה ובאתי לכלל לדעה כי יש לדחותה אף בלא בקשת תשובה.

3.המבקשת, חברה רשומה באיטליה, הגישה בקשה לאכוף פסק דין שניתן ביום 9.10.98 בערעור אזרחי 47/97 בבית המשפט לערעורים בעיר טורינו באיטליה. בבקשת האכיפה ציינה המבקשת כי הפסק ניתן לפי דיני איטליה המסמיכים את בית המשפט לערעורים בטורינו לתתו וכן כי פסק הדין אינו ניתן לערעור וכי הוא בר ביצוע באיטליה, ניתן לאכיפה בישראל, ואינו סותר את תקנת הציבור.

המשיבה הגישה התנגדות לבקשת האכיפה ומנהלה הצהיר, בין היתר, כי למיטב ידיעתו פסק הדין נשוא הבקשה אינו סופי שכן הוגש עליו בתאריך 11.6.99 ערעור לבית המשפט העליון באיטליה, והוא תלוי ועומד בפניו.

אי לכך נטען על ידו כי כל עוד תלוי ועומד ערעור על פסק הדין האמור, לא ניתן להכריז עליו כעל פסק אכיף בישראל. לתצהיר המשיבה צורף מכתבו של בא כוחה המאשר כי הוגש ערעור כאמור, ולכך נתלווה כתב הערעור. במועדי הדיונים בבקשה בבית המשפט לא התייצב המצהיר מטעם המשיבה להיחקר על תצהירו, אולם לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי ההליך עליו הצהיר נציג המשיבה בבית המשפט העליון באיטליה אכן תלוי ועומד.

המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה מה טיבו של הליך זה - האם מדובר בהליך שעניינו ערעור על פסק הדין או שמא מדובר בהליך שמטרתו ביטול פסק הדין, ועל נפקות האבחנה ידובר להלן.

4.בית משפט קמא החליט להתלות את המשך הדיון בבקשה עד לקבלת הודעה בדבר גורל ההליך בבית המשפט העליון באיטליה.

הוא ביסס החלטתו על הדברים הבאים:

"לא אוכל להתעלם מן העובדה שהודו בה שאכן הוגשה קסציה ושהדין לגבי קסציה (לפחות בצרפת) משווה אותה לערעור, ומן השיקול שמבקש האכיפה הוא זה שעליו ההוכחה שהפסק שהגיש לאכיפה עומד בתנאי החוק."

5.בבקשת רשות הערעור טוען בא כוח המבקשת כי שגה בית משפט קמא בכך שבחר לעכב את המשך הדיון בבקשת האכיפה עד להשלמת ההליך בבית המשפט העליון באיטליה ובכך כי נמנע מלאשר את "סופיותו" של הפסק כפי שעל פי טענתו התבקש מהנסיבות. לטענתו, יש לראות את ההליך שננקט על ידי המשיבה באיטליה כהליך שאינו שקול כ"ערעור" אלא לכל היותר כבקשה לביטול הפסק, ומכאן שהליך כזה אינו עומד בסתירה לסופיות הפסק כנדרש בסעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ. ומעבר לכך: הנטל להוכיח את העדר הסופיות מוטל על המשיבה אשר היא שהעלתה טענה זו, ובכך היא לא עמדה משהמצהיר מטעמה כלל לא הופיע להיחקר, ולא הובאו ראיות מספיקות באשר לאופיו של ההליך התלוי ועומד באיטליה, נשוא מחלוקת זו.

6.נראה לי כי צדק בית משפט קמא בקביעתו מהטעמים הבאים:

(א) הלכה מקובלת היא כי התנאי האמור בסעיף 3(2) לחוק לפיו "הפסק אינו ניתן עוד לערעור" פורש באורח מצמצם שמשמעו "ערעור" במובן הטכני להבדיל מהליך אחר, ובכלל זה - הליך לשינויו או ביטולו של הפסק על ידי בית המשפט שנתן אותו. באמצעות פירוש מצמצם כאמור, ביקש החוק להבטיח, מצד אחד, כי הפסק לא ייאכף בטרם הפך סופי במדינה הזרה, אולם בעת ובעונה אחת ביקש שלא לסכל את האכיפה רק בשל קיומה של אפשרות לבטל את הפסק על ידי הערכאה שנתנה אותו בהתקיים נסיבות מתאימות לכך. בכך הושג איזון בין הצורך להבטיח אכיפה רק לאחר שההליכים הישירים הקשורים בפסק הזר הושלמו במדינה הזרה לבין הענין הקיים שלא לסכל אכיפה כזו בשל האפשרות הפוטנציאלית כי בעתיד עשוי הפסק לעמוד לבקורת מחודשת בהליך החורג ממסגרת ההליכים הישירים הקשורים במתן הפסק ובערעור עליו. ואכן, בענין ע"א 74/77 לנד נורדהיים ווסטפלן נ' פרידמן, פד"י לא(3) 713, 723 נאמר, בין היתר:

"...המונח "ערעור" בסעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ איננו כולל את הדרישה לפיה צריך פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט הזר שלא יהא ניתן לביטול או לשינוי על ידי אותו בית משפט, ולכן גם אם אמנם פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בדיסלדורף ניתן לביטול על ידי אותו בית משפט בעטיין של הנסיבות החדשות שנתגלו ונקבעו, אין זה גורע ולו דבר מהתקיימות דרישתו של סעיף 3(2) לחוק כל עוד לא ניתן לערער עליו במשמעות הדווקנית של מונח זה."

(ראה גם ע"א 541/77 רוזנשטיין נ' ספרטוס, פד"י לב(2) 701, 703-4; ע"א 247/83 הוכמן נ' רווה, פד"י לח(3) 639, 643-4 וכן וסרשטיין-פסברג, פסקים זרים במשפט הישראלי, עמ' 9).

יוצא, איפוא, כי קיומה של אפשרות לשנות או לבטל פסק דין בבית המשפט שנתן אותו אינה פוגמת בסופיותו לצורך אכיפתו.

(ב) במקרה שלפנינו ההליך התלוי ועומד באיטליה מצוי בפני ערכאה שיפוטית עליונה אשר לא היא זו אשר נתנה את הפסק ולא היא דנה בו במסגרת ערעורית קודם לכן. השאלה שניצבה בפני בית משפט קמא היא, איפוא, מה טיב ההליך האמור - האם הוא נושא אופי "ערעורי" שאז יש בכך כדי להצביע על כך שהפסק הזר אינו סופי עדיין, או שמא נושא ההליך אופי אחר שאפשר שאין בו כדי לפגוע בסופיותו של הפסק לצורך אכיפתו.

מהותו של ההליך שבמחלוקת לא הוברר כל צורכו, לא הוגשו ראיות של מומחים בעניינו, ולא הוכחו עיקרי המשפט הזר בסוגיה שלפנינו. אי לכך בית משפט קמא הותיר, ובצדק, את שאלת מהותו של ההליך בלא קביעה פסקנית.

(ג) כאן עולה השאלה על מי מהצדדים הנטל להוכיח את מהות ההליך התלוי ועומד באיטליה על פי המשפט האיטלקי ומה ההשלכה של אי העמידה בנטל ההוכחה על תוצאת ההתדיינות בשאלה זו. נקודת המוצא בענין זה הינה כי חובת ההוכחה בדבר קיומם של כל התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק רובצת על המבקש את אכיפת פסק החוץ, ובין היתר עליו הנטל להוכיח כי הפסק אינו ניתן עוד לערעור. (ראה ע"א 541/77 רוזנשטיין נ' ספרטוס, פד"י לב(2) 701, 705). בדרך כלל עשוי המבקש אכיפה לצאת ידי חובת ההוכחה אם צירף תצהיר לאישור העובדות המבקשות לבסס את קיומם של כל התנאים שבסעיף 3 לחוק ואת המסמכים הנדרשים על פי תקנות סדר הדין האזרחי בענין אכיפת פסקי חוץ. בעשותו כן עובר הנטל המישני להפריך קיומו של תנאי זה או אחר הנדרש לאכיפה לשכמו של המשיב, באם הוא מתנגד לבקשת האכיפה. ואכן, על פי תקנה 356 לתקנות סדר הדין האזרחי, אם רצה משיב להתנגד עליו להגיש תשובה והיה והוא כופר בקיומו של אחד התנאים הנקובים בסעיף 3, עליו לצרף תצהיר על כך לתשובתו. אם לא הגיש תשובה כאמור, לא יורשה להתנגד לבקשה. יוצא מכך, כי אם לא הגיש המשיב תשובה שיש בה משום כפירה בקיומו של תנאי זה או אחר מסעיף 3, לא יורשה להעלות טענת כפירה כזו בדיון. עם זאת, הדעת נותנת כי אם העלה כפירה כזו וטען והצהיר כי תנאי כלשהו האמור בסעיף 3 לא נתקיים, חוזר הנטל הראשוני לשכם המבקש לבסס את טענתו כי התנאי אכן התקיים. אם לא השכיל לבססה, נשמט היסוד מבקשת האכיפה.

בענייננו, המבקשת טענה והצהירה, בין היתר, כי הפסק אינו ניתן עוד לערעור. המשיבה כפרה בכך והגישה באמצעות מנהלה תצהיר בדבר קיום ההליך לביקורת הפסק בבית המשפט העליון באיטליה ותמכה את תצהירה במכתב עורך דינה ובמסמכים נוספים. נכון הוא כי המצהיר מטעם המשיבה לא התייצב לחקירה על התצהיר, אולם משהמשיבה נקטה עמדה של כפירה בקיומו של התנאי בדבר סופיות הפסק, והמבקשת לא חלקה על קיומו של הליך תלוי ועומד בבית המשפט העליון של איטליה, היה זה מחובתה כמי שיזמה את בקשת האכיפה, להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי מדובר בהליך שאינו שקול כ"ערעור" ולפיכך אין בו כדי לפגום בסופיות הפסק לצורך אכיפתו בישראל. נטל זה לא הורם בשלב זה משלא הובאו ראיות כלשהן הנוגעות למהותו של ההליך האמור במשפט האיטלקי. ראוי להוסיף כי בכגון דא לא ניתן להסתייע בחזקת זהות הדינים משמדובר בהליך שלא ברור אם יש לו מקבילה בסדר הדין במקומנו, וזאת כל עוד מהותו לא הובררה כל צורכה. משכך, צדק בית משפט קמא משהסיק כי התנאי בדבר סופיות הפסק בסעיף 3 לחוק לא הוכח, ויש להמתין לתוצאות ההליך השיפוטי באיטליה לפני שניתן יהא להמשיך בדיון בבקשה לאכיפת הפסק כאן.

לאור טעמים אלה, יש לאמץ את גישתו של בית משפט קמא ואין ליתן רשות ערעור על החלטתו.

הבקשה נדחית, איפוא.

מאחר שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.