בג"ץ 2221/12 עפרה כהן נ. פלוני

1.

ביום 14.3.2012 דן בית משפט השלום בבקשת המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) לפתוח בחקירת סיבות מותו של אביה המנוח, מאיר רחבי ז"ל, שנפטר ביום 1.3.2012, והוא בן 55 במותו, והובא לקבורה ביום 2.3.2012. המשיבה חושדת כי אביה המנוח הורעל ע"י מי מהסובבים אותו עובר לפטירתו (בני משפחה וחברים) ופירטה את הנתונים שעליהם מבוסס חשד זה. עיקרם של החשדות מבוסס על סכסוכי רכוש והתנהגות של אותם חשודים (בעיני המשיבה) לאחר המוות. אגב, העותרים (הוריו ואחותו של המנוח) טוענים כי המשיבה לא הייתה בקשר עם המנוח מזה שנים, לאחר שאימה התגרשה ממנו. כבר עתה יצוין, כי כלל לא ברור אם הוגשה לבית משפט השלום בקשה פורמאלית לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות המוות, התשי"ח 1958 (להלן: החוק ) או שמא המשיבה הגישה רק בקשה לפי סעיף 26 לחוק, בקשה לפתיחת הקבר והוצאת הגופה. מכל מקום, לאחר שבית משפט השלום (כב' השופט י' מינטקביץ) שמע את המשיבה, את נציג המשטרה סנ"צ בן עמוס, את נציגת היועץ המשפטי לממשלה ואת הורי המנוח ואחותו, הוא החליט לדחות את הבקשה. החלטה זו התבססה על כך שבית המשפט לא שוכנע שקיים יסוד סביר לחשד שמדובר במוות בעבירה ועל כך שקבלת הבקשה תגרום לפגיעה וודאית וקשה בהוריי המנוח. עמדת המשטרה, כפי שהובעה בבית משפט השלום, הייתה כי " אין חשד, הוא קלוש עד לא קיים ".

2.

המשיבה ערערה על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"ח 25993-03-12, בפני כב' השופטת מ' מזרחי). לכאורה, הגם שהעניין לא הוברר, יתכן שערעור זה הוגש על פי הוראת סעיף 27 לחוק הקובע כי " על צו לפתיחת קבר לפי סעיף 26, רשאי כל אדם מעוניין, כמשמעותו בסעיף 19, ... לערער בפני בית המשפט המחוזי ". בית המשפט המחוזי, שגם לפניו התייצבו המשיבה, בני המשפחה הנ"ל ונציגת היועץ המשפטי לממשלה, החליט לקבל את מה שכינה "ערר" וציווה על פתיחת הקבר ונתיחת הגופה. החלטה זו ניתנה ביום 15.3.2012 בשעות הצהריים. בית משפט קמא ביסס את החלטתו על כך שמדובר בפטירה של אדם בן 55 ועל היעדר תעודה רפואית לפיה המוות נגרם באופן טבעי (בתעודת הפטירה נאמר שסיבת המוות היא דום לב, מה שיכול להתיישב, לדעת בית המשפט המחוזי, גם עם מוות בעבירה). בית המשפט סבר שיש מקום לברר את חשדותיה של המשיבה.

3.

בתאריך הנ"ל, סמוך לשעה 21:00, הוגשה העתירה בתיק דנן ועימה בקשה דחופה לצו ביניים, לעיכוב החלטת בית המשפט המחוזי. סמוך לאחר מכן החלטתי לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי והוריתי על הגשת תגובות. ביום 16.3.2012 הוגשה בקשת המשיבה לביטול עיכוב הביצוע ולקיום דיון מיידי ואכן נקבע דיון במעמד הצדדים. דיון זה נקבע, בין היתר, כדי לנסות ולהתיר את התסבוכת הדיונית שלכאורה נקלעו אליה הצדדים בפרשה הנדונה (כמפורט להלן) ולברר האם ניתן להגיע להבנות דיוניות. לצערי, התברר כי לא ניתן להגיע להבנות כלשהן.

4.

כפי שיפורט להלן, הפרשה מעוררת שאלות סמכות לא מעטות. לפיכך, בדיון שהתקיים בנוכחות כל הצדדים הצעתי, למשיבה להסכים לביטול החלטת בית המשפט המחוזי ולשקול את המשך צעדיה: הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק על החלטת בית משפט השלום שלא לפתוח בחקירת סיבות מוות או פנייה מחודשת ומסודרת לבית משפט השלום. קבלת הצעה זו הייתה מביאה גם למחיקת העתירה דנן, שכן לא יהיה בה עוד צורך, מה גם שאין זה ברור אם ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי צריכה להיעשות בדרך של הגשת עתירה לבית משפט זה או הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. באת כוח המשיבה לא קיבלה הצעה זו וטענתה המרכזית היא, שהעותרים ובאי כוחם נהגו שלא כהלכה ובחוסר תום לב, לא פרשו לפני בית משפט זה את מלוא העובדות הרלוונטיות, גרמו להשהיה מכוונת של ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי, והכול במטרה "להרוויח זמן" ולגרום לכך שלא ניתן יהיה לאתר ממצאים בגופת המנוח, שעלולים להיעלם עם חלוף הזמן. עמדת המשיבה היא, כי כיוון שהחשד שמותו של המנוח נגרם בעבירה מופנה כלפי העותרים או בני משפחה אחרים, הם עושים כל מה שניתן כדי למנוע חקירה ואיתור חשודים. המשיבה מציינת כי כבתו של המנוח יש לה "עדיפות" על יתר בני המשפחה, כי בית המשפט המחוזי פעל בסמכות ובכל מקרה משלא הועלתה טענת חוסר סמכות במועד לא ניתן להעלותה עתה, כי לא פנו תחילה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע וזאת במטרה שהערכאה שתדון בבקשה לא תהיה מודעת לכל העובדות, ועוד. לשיטת המשיבה, יש לעשות הכול על מנת "שרוצח לא יימלט מחקירה" ואין זה ראוי לעסוק בשאלות דיוניות.

נציגת היועץ המשפטי לממשלה הבהירה, כי העמדה המקצועית של משטרת ישראל היא שכלל אין מקום לפתוח בחקירת סיבות מוות. בערכאות הקודמות המדינה לא התנגדה במפורש לפתיחת הקבר ולביצוע הנתיחה, אף כי הביעה עמדה שלא קיים במקרה דנן חשד סביר למוות בעבירה.

5.

לצורך החלטה זו אתייחס להליך שהתקיים בבית משפט השלום כאל הליך שכלל בתוכו, ולו במשתמע, גם בקשה לפתוח בחקירת סיבות מוות לפי סעיף 19 לחוק (ולא רק בקשה לפתיחת הקבר). מהחלטת בית המשפט עולה, לפחות במשתמע, כי בקשה זו נדחתה. השגה על דחיית בקשה כאמור נעשית בדרך של פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק ולא על ידי הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת תשס"ח -2008, עמ' 892-891). זאת ועוד, ההחלטה בעניין פתיחת הקבר לא יכולה להינתן בטרם הוחלט תחילה על פתיחה בחקירת סיבות מוות, שכן ההחלטה בעניין זה היא תנאי לסמכותו של בית המשפט להפעיל "סמכויות עזר" כמו נתיחת גוויה או פתיחת קבר (בג"ץ 4225/01 כהן נ' שר הביטחון , פ"ד נח(4) 155, 164 (2004); י' קדמי בספרו הנ"ל בעמ' 883). אוסיף, שאם כלל לא הוגשה בקשה לפתוח בחקירה, פשיטא שלא ניתן היה לדון בבקשה לפתיחת הקבר ובמקרה כזה כל ההליכים שהתנהלו נעשו בחוסר סמכות.

לא זו אף זו - ספק אם ניתן לערער לבית המשפט המחוזי על דחיית בקשה לפתיחת קבר. סעיף 27 לחוק קובע זכות ערעור על צו לפתיחת קבר ומייחד זכות זו רק ל"אדם מעוניין" כמשמעות מונח זה בסעיף 19 לחוק; דהיינו - לבני משפחה, במובחן מהיועץ המשפטי לממשלה. מתן זכות ערעור רק לבני משפחה מחזק את הפירוש שלפיו הערעור לבית המשפט המחוזי מיוחד להחלטה על פתיחת קבר ולא לדחיית בקשה לפתיחתו. בנסיבות אלה, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי הפרשנות הנכונה של סעיף 27 לחוק היא, שלא קמה זכות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לפתיחת קבר. הביקורת השיפוטית על החלטה כזו, כמו על כל יתר ההחלטות לפי החוק, נעשית ע"י בית המשפט הגבוה לצדק.

נוכח האמור לעיל מתעורר ספק של ממש בדבר סמכות בית המשפט המחוזי לדון בערעור, הן בהתחשב בהוראה שבסעיף 27 לחוק והן בהתחשב בכך שהלכה למעשה לא ניתנה החלטה על פתיחה בחקירת סיבות מוות, ודחייה בפועל של בקשה לפתוח בחקירה כזו נבחנת על ידי בית המשפט הגבוה לצדק ולא על ידי בית המשפט המחוזי.

אוסיף, כי עמדת המדינה היא, שבית המשפט המחוזי גם לא היה מוסמך להורות על נתיחת הגופה, שכן הערעור לפי סעיף 27 לחוק עוסק אך ורק בשאלת פתיחת הקבר . לשיטת המדינה החלטת בית המשפט בעניין הנתיחה ניתנה בחוסר סמכות.

אם לא די בכך, קיימת גם שאלה, לגביה לא שמעתי טיעון, האם בית המשפט המחוזי היה אמור לדון בערעור בדן יחיד (כפי שנעשה) או במותב תלתא (לעניין זה ראו: תקנה 9 לתקנות סדרי הדין הפלילי (חקירת סיבות מוות), התשי"ח-1958; ע"ש (נצ') 56/82 עודה נ' מדינת ישראל

פ"מ תשמ"ג(1), 347 (הרכב); ב"ש (ת"א) 1704/90 חברה קדישא "ארץ החיים" נ' מדינת ישראל

פ"מ תשנ"א(2) 431 (דן יחיד)).

6.

בנסיבות המפורטות לעיל ראיתי לנכון להותיר את עיכוב הביצוע על כנו. ראשית , ביטול עיכוב הביצוע פירושו יצירת מצב בלתי הפיך ושלילת זכות העותרים, הלכה למעשה, שעניינם יתברר על ידי בית משפט זה. מנגד, אף כי ניתן להניח שחלוף הזמן עלול להקשות על בדיקת הגופה (אם יוחלט על כך), לא הוברר באיזו מידה, כשהבקשה הוגשה ממילא כעשרה ימים לאחר הקבורה, יש משמעות של ממש לעיכוב נוסף של מספר ימים. שנית , אין להתעלם מכך שתחילה הסכימה המבקשת לקבורת המנוח. שלישית , לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי יש ממש בעמדת המשטרה ובמסקנת בית משפט השלום לפיהן ספק אם יש יסוד של ממש לפתיחה בחקירת סיבות מוות, קל וחומר לפתיחת הקבר ולנתיחת הגופה. לעניין זה נודע משקל מיוחד לעמדת המשטרה. רביעית , כמפורט לעיל, לכאורה לא היה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בערעור שהוגש לו ו/או להחליט על נתיחת הגופה. בניגוד לעמדת המשיבה, אינני סבור שמדובר בעניינים פרוצדוראליים שיש להתעלם מהם בנסיבות המקרה. מדובר בטענות רבות בעלות משקל לכאורי לחוסר סמכות עניינית. גם אין לבוא בטרוניה לעותרים על שלא העלו טענה זו בבית המשפט המחוזי בהתחשב בלוח הזמנים הדוחק ובמורכבות השאלה המשפטית. מאידך גיסא, למשיבה היה יעוץ משפטי לאורך כל הדרך, כך שבידה היה לבחון מראש את המצב המשפטי.

7.

אני מחליט להותיר את צו הביניים על כנו, דהיינו - עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו עד למתן פסק דין בעתירה. הדיון בעתירה למתן צו על תנאי ייקבע בתוך ארבעה ימים מהיום. תגובות לעתירה תוגשנה 24 שעות לפני מועד הדיון.