בג"ץ 2225/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. יוסף בנית

במהלך שנת 1993, במסגרת הליכים לגביית חובה של המשיבה 5 (להלן: החברה), פתח המבקש (להלן: הבנק) בהליכי הוצאה-לפועל למימוש משכנתא על נכס מקרקעין שהיה בבעלות החברה. למקרקעין מונה כונס נכסים, והמשיבה 6 (להלן: פלומורן) התקשרה עמו בהסכם לרכישת הנכס תמורת 130,000 דולר. ההסכם אושר על-ידי ראש ההוצאה-לפועל.

בתגובה הגישו בעלי המניות בחברה, המשיבים 2-3 (להלן: בן אברהם), בקשה בבית-המשפט המחוזי בחיפה למתן רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה-לפועל, וביקשו לרכוש את הנכס בעצמם. לבקשת בן אברהם ניתן צו מניעה זמני, שאסר על העברת החזקה במקרקעין לפלומורן. עקב התנגדותו של הבנק ולבקשתו קבע בית-המשפט המחוזי (השופט סלים ג'ובראן), כי על בן אברהם להפקיד סכום השווה ל130,000- דולר בקופת בית-המשפט כתנאי להותרת צו המניעה על-כנו וכתנאי לדיון בבקשתם למתן רשות ערעור.

או אז חתמו המשיב 1 (להלן: המשיב) ובן אברהם על מסמך "הצהרת כוונות", שבו התחייבו בן אברהם למכור למשיב את המקרקעין תמורת 200,000 דולר, וזאת לאחר שבן אברהם ירכשו את הבעלות במקרקעין. בהסכם צוין, כי ידוע למשיב שהבעלות במקרקעין נתונה בידי כונס הנכסים. בסמוך לכך הפקידו בן אברהם בקופת בית-המשפט המחוזי בחיפה 383,630 ש"ח (סכום השווה ל- 130,000 דולר), שהעביר להם המשיב.

אלא שאז, במסגרת תובענה אחרת שהגיש הבנק בבית-משפט השלום כנגד החברה לתשלום חוב בסך 417,296 ש"ח, הורה רשם בית-המשפט השלום, לבקשת הבנק, על מתן צו עיקול זמני על כספי הפיקדון.

לבסוף נדחתה בקשת רשות הערעור וצו המניעה בוטל, ובתאריך 8.7.96, ניתן פסק-דין שבו חויבו בן אברהם לשלם לבנק את תביעתו והעיקול הזמני אושר. בקשת רשות הערעור לבית-משפט זה נדחתה.

בעקבות כך, הגיש המשיב תובענה בבית-משפט השלום למתן פסק-דין הצהרתי לפיו המשיב הינו הבעלים של כספי הפיקדון ופירותיהם, וכי על הבנק להשיבם למשיב. בית-משפט השלום בירושלים (השופט יצחק שמעוני) דחה את הבקשה בנמקו, כי לא הוכח קיומה של נאמנות ביחסים שבין המשיב לבין בן אברהם שכוחה יפה כלפי הבנק, וכי העסקה בין המשיב לבין בן אברהם היא חוזה על-תנאי, שהיה מתממש לוֹּ נתקבל ערעורם של בן אברהם על החלטת ראש ההוצאה-לפועל, ומשנדחה הערעור, החוזה לא נתקיים, ולמשיב זכות כנגד בן אברהם בלבד. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי גם אם נוצרה נאמנות, כוחה לא יעמוד כלפי הבנק, שכן לא הוכח שהבנק ידע או היה עליו לדעת על קיומה של נאמנות, וכי אף על-פי דיני היושר אין זכאי המשיב לסעד, שכן ידע כי התקשר בעיסקה לרכישת נכס שלא היה בידי בן אברהם למכור, השתהה בהגשת תביעתו ולא יידע את הבנק ואת פרומולן בדבר הסכם הנאמנות לכאורה בינו לבין בן אברהם.

המשיב ערער לבית-המשפט המחוזי בירושלים (סגן-הנשיא עזרא קמא והשופטים דוד חשין ויונתן עדיאל) אשר קבע, כי הבנק נהג בחוסר תום-לב כלפי המשיב. וכך הסביר:

חודש ושבוע לאחר שנתקבלה דרישתו [של הבנק] לקביעת ערובה, שתבטיח כי תביעתו של בן אברהם לא תהיה הליך סרק, שכל מטרתו לסכל את מאמציו לגבות את החוב, שחבו לו, הוא מטיל עיקול על כספי הפיקדון, ובכך מבקש הוא עצמו להפוך את ההליך ... להליך סרק. כך, גם אם יזכו בן אברהם בתביעתם, לא יוכלו לכאורה לממש את פסק הדין לאחר שהכספים שהופקדו לרכישה נתפשו בצבתותיו של העיקול.

...

אין ספק כי [המשיב] נתן את הכספים לבן אברהם על מנת שישמשו לרכישת הנכס במסגרת ההליכים בבית המשפט ... בצפותו ובהאמינו כי כספים אלו ישמשו, אם בכלל, אך ורק למטרות שלשמן נדרשה הערבות. ... ברי, שלא העמידם כדי לאפשר לבנק לעקלם בגין חובו של בן אברהם לבנק.

...

הבנק חב חובת תום לב ל[משיב] מכוחו של סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- ... הבנק ידע כי כספי הפיקדון, שדרש להבטחת רכישת הנכס, על-ידי בן אברהם, אם יזכו בתביעתם, לא יבואו ממקורותיהם הם, אלא ממקורותיו של צד שלישי. לפיכך, היה על הבנק להימנע מפגיעה בצד שלישי, שעל קיומו ידע (או לפחות היה עליו לדעת), שהעביר כספים למטרה ספציפית...

בית-המשפט נימק החלטתו גם על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, בקובעו כי:

בהתנהגותו זו סיכל הבנק את זכותו וציפייתו של [המשיב] לקבל חזרה את כספי הפיקדון (בהפחתת נזקיה של פלומורן בגין צו המניעה) אם לא תתקבל בקשתו של בן אברהם לרכוש את הנכס. התנהגותו של הבנק נוגדת את תחושת הצדק והיושר, וזכייתו בכספי הפיקדון היא התעשרות שלא על פי זכות שבדין.

עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי קביעת בית-משפט השלום שהעסקה בין בן אברהם למשיב הינה חוזה על-תנאי מקובלת עליו, אך היא מביאה לתוצאה לפיה יש להשיב את כספי הפיקדון למשיב, שכן למשיב זכות העקיבה על כספי הפיקדון. בית-המשפט המחוזי קיבל איפוא את הערעור, ופסק, כי המשיב הינו הבעלים של כספי הפיקדון ופירותיהם וכי על הבנק להשיב את כספי הפיקדון, בניכוי נזקיהם של פרומולן והבנק בגין צו המניעה.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טען הבנק, כי הטלת העיקול הינה דרך ראויה לגביית החוב, וכי קביעת בית-המשפט המחוזי לפיה הטלת העיקול על-ידי הבנק היתה בבחינת חריגה מסטנדרט התנהגות ראויה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית. עוד טען הבנק, כי התנהגות המשיב נגועה בחוסר ניקיון כפיים, כקביעת בית-משפט השלום, וכי היעדר תום-לב יש לייחס למשיב ולא לבנק. הבנק אף ערער על הקביעה לפיה ידע שכספי הפיקדון לא באו ממקורות עצמיים של בן אברהם אלא מצד שלישי והוסיף, כי עצם העובדה שהכספים הגיעו ממקור אחר אינה מטילה עליו חבות כלפי המשיב. לבסוף טען הבנק, כי שגה בית-המשפט המחוזי, כאשר קבע, כי למשיב קמה זכות עקיבה על הכספים ששילם לבן אברהם.

דין טענות הבנק להידחות.

ככלל, הטלת עיקול היא דרך ראויה לגביית חוב, ואולם בית-המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה נהג הבנק בחוסר תום-לב כלפי המשיב, ביודעו כי כספי הפיקדון הגיעו ממקור שלישי, ולפיכך הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מן הסכסוך הספציפי שבין הצדדים ומצדיקה דיון בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופם של דברים לא הצביע המבקש על עילה להתערבות בית-משפט זה. עיקר טענותיו של המבקש מופנה כלפי קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, לא מצאתי כי יש מקום להתערב במסקנותיו של בית-המשפט המחוזי, אשר בדין קבע, כי הבנק נהג בחוסר תום-לב כלפי המשיב, באשר ידע או למצער היה עליו לדעת כי כספי הפיקדון הגיעו ממקור שלישי כתנאי לדיון בבקשה לרכישת הנכס על-ידי בן אברהם.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.