בג"ץ 223/18 קיבאן חקנזרי נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופט י' עמית :

עתירה זו מופנית נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 29.5.2017 (כב' השופטים ל' גליקסמן , א' איטח ו ח' אופק גנדלר , ונציגי הציבור ש' צפריר ו ד' קמפלר ), בו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו מיום 5.9.2016 (כב' השופטת מ' לויט ).

1.

העותרת הגישה תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב-יפו, בה עתרה להורות למשיבה 2 לשלם לה גמלת נכות בשיעור של 75% מהכנסתה המבוטחת.

תביעת העותרת נדחתה. נקבע כי בעת שהעותרת צורפה לקרן הפנסיה בשנת 2002, היה רק מסלול ביטוח אחד ('המסלול הבסיסי'), וכי בשנת 2010 נוספו מסלולים נוספים. בית הדין קבע כי לנוכח מכתבים שנשלחו לעותרת על ידי המשיבה 2, נסתרה טענתה כי אילו ידעה על שינויים בתקנון ועל הוספת מסלולי ביטוח נוספים, היתה פועלת לשינוי המסלול ובוחרת דווקא במסלול המקנה כיסוי ביטוחי מירבי לנכות, ולא במסלול אחר, כגון המסלול אשר מגדיל את החסכון לגיל זקנה. עוד נקבע כי העותרת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי פנתה למשיבה 2 או למעסיקתה בשאלות או בבקשות הנוגעות למסלול הביטוח שלה. זאת, אף לאחר שקיבלה דו"ח בו צוין מסלול הביטוח שלה ובו הופיע במפורש שיעור הפנסיה הצפויה במקרה של נכות מלאה. בנוסף לכך, בית הדין העיר כי מאחר שבשנת 2012 העותרת כבר הוכרה כנכה, אזי גם אם היתה פונה בבקשה לשנות את המסלול בשלב זה, בקשתה לא היתה נענית, שכן על פי תקנון הקרן, מעבר בין מסלולים שיש בו כדי להגדיל את שיעור הכיסוי הביטוחי לנכות, כרוך בתקופת אכשרה בת 60 חודשים וכפוף לאישור המשיבה 2.

2.

ערעורה של העותרת לבית הדין הארצי לעבודה נדחה. בית הדין הארצי קבע כי אף אם כל טענות העותרת היו מתקבלות בנוגע להפרת חובת היידוע כלפיה בשנת 2010 בנוגע לשינוי התקנון, ואף אם היתה מוכיחה כי היתה בוחרת במסלול ביטוחי אחר, עדיין לא היה בכך כדי לסייע לה. זאת, משום שבכל מקרה היא לא היתה זכאית לפנסיית נכות על פי מסלול הביטוח החדש, שכן היא הוכרה כנכה בשנת 2011, בטרם חלפו 60 חודשים מהיום בו היתה מצטרפת, אם בכלל, למסלול החדש. בית הדין הארצי הוסיף כי בנסיבות אלו, אין הוא רואה להידרש לשאלות התיאורטיות כבדות המשקל שהועלו בערעור בנוגע להיקף חובת הגילוי היזום מצד המשיבה 2.

מכאן העתירה שלפנינו.

3.

העותרת טוענת, בין היתר, כי היה על בית הדין הארצי להידרש למלוא טענותיה, ומשלא עשה כן קופחו זכויותיה להליך הוגן ונפגעה זכות הגישה שלה לערכאות; וכי הנימוק בנוגע לתקופת האכשרה אינו מדויק, שכן בחלוף 60 חודשים, עדיין נותרו לה שנתיים ליהנות מהמסלול הביטוחי המיטיב בו היתה בוחרתלטענתה,

אילו היה נודע לה על קיומו במועד.

4.

דין העתירה להידחות על הסף.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, וכי התערבותו מוגבלת למקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית וכאשר מדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית כללית או עקרונית (בג"ץ 524/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 454/16 צ'ילביץ נ' בית הדין הארצי לעבודה , פס' 3 (26.1.2016)). המקרה שלפנינו אינו נכנס בגדרם של מקרים חריגים אלו.

באשר לטענת העותרת כי בית הדין הארצי לא נדרש למלוא טענותיה, אעיר בקצרה כי ערכאת הערעור אינה נדרשת להידרש לכל טענה וטענה שמעלים בעלי הדין, והתמקדות בטענות המשמעותיות והרלוונטיות להכרעה אין בה משום "קיפוח זכויותיו" של בעל הדין או פגיעה בזכות הגישה לערכאות. כפי שנזדמן לי להעיר אך לאחרונה, כלל זה יפה הן לגבי הדין האזרחי והן לגבי הדין הפלילי ( ע"פ 2068/16 פלוני נ' מדינת ישראל , פס' 36 (1.1.2018)), וכוחו עמו גם בנוגע לפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה (וראו גם תקנה 108(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, הקובעת כי בית הדין נדרש להכריע " בשאלות הטעונות הכרעה ", ולא באלו שאינן טעונות הכרעה).

באשר לטענת העותרת בנוגע לתקופת האכשרה, הרי שאין בה כדי להצדיק התערבות של בית משפט זה. למעלה מן הצורך, אעיר כי לפי פסק דינו של בית הדין האזורי, מעבר בין המסלולים היה כרוך בתקופת אכשרה בת 60 חודשים וכן היה כפוף לאישורה של המשיבה 2 (פס' 15 סיפא לפסק דינו). דומה כי גם יש בכך מענה מסוים לטענת העותרת בנקודה זו.

5.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.