בג"ץ 2238/99 יאיר לוי נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"פ 4640/98). המבקש אמנם הכתיר את בקשתו כבקשה להאריך את המועד להגשת ערעור, ואולם מן החומר המצוי בפני עולה כי מדובר בבקשת רשות לערער ולא בערעור, וככזו אתייחס אליה להלן.

המבקש טוען כי הוא ידע אודות השביתה מקריאה בעיתון והוא חשש שמא תאבד הבקשה. רק לאחר מכן, כאשר נחה דעתו כי ניתן להגיש מסמכים ללא חשש, הגיש את בקשתו.

דינה של בקשה זו להידחות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן, במעמד הצדדים ביום 28.1.99. גם אם נקבל את חששו של המבקש מפני אובדן מסמכים עקב השביתה, ברי כי אין בכך כדי להוות טעם של ממש להארכת המועד. שומה היה על המבקש להתכבד ולברר בבית המשפט, האם ניתן לקבל את בקשתו ולא להסתמך על קריאה בעיתונים. משלא עשה כן, אין למבקש להלין אלא על עצמו.

מה באשר לסיכויי הבקשה להתקבל לגופה? המבקש סובר, ככל הנראה, כי סיכויים אלה טובים הם. לדעתי, הם אינם כאלו. מקריאת בקשת הרשות לערער עולה כי היא נסבה בעיקרה על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום קמא ועל האמון שרחש להם בית המשפט המחוזי. כידוע, בית משפט שלערעור אינו ממהר להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי. דין זה הוחל הן על ידי בית המשפט המחוזי - ביושבו כערכאת ערעור - והוא אמור לחול ביתר שאת אף בבית משפט זה, שכן מדובר בערכאה שלישית. יוצא איפוא כי על פני הדברים, סיכויי הבקשה להתקבל לגופם קלושים הם.

סוף דבר, לא מצאתי ממש בבקשת המבקש ואני מורה כי הבקשה תידחה.