בג"ץ 2242/98 יאיר נפשי נ. יעקב פרץ ראש העיר של קרית אתא

1.ההחלטה המתבקשת בעתירה זאת היא בשאלת הוצאות המשפט, לאחר שהעותרים הסכימו למחיקת העתירה, לאור התפתחות מאוחרת המייתרת את שמיעתה.

2.העתירה עוסקת באי הגשתו במועד של דו"ח מבקר עירית קרית-אתא לשנת 1996. סעיף 170ג(א) לפקודת העיריות (נוסח חדש) מחייב את מבקר העיריה להגיש דו"ח ביקורת אחת לשנה. תקנה 1 לתקנות העיריות (דין וחשבון מבקר העיריה), התשל"ד1974-, קובעת כי דו"ח הביקורת יוגש לא יאוחר מהאחד באוגוסט בשנה שלאחר שנת הביקורת.

מסתבר כי מבקר עירית קרית-אתא, הוא משיב 2 לעתירה, פיתח נוהג בלתי חוקי, להגיש את דוחו"ת הביקורת פעם בשנתיים. כך נהג משיב 2 לגבי השנים 1988-1987, 1993-1992, 1995-1994, וכך עמד משיב 2 לנהוג, אלמלא הוגשה העתירה, לגבי השנים 1997-1996.

ביום 10.8.97 פנה עותר 2 (שהוא ועותר 1 משמשים חברי אופוזיציה במועצת העיר וחברי ועדת הביקורת) אל מנכ"ל משרד הפנים בתלונה נגד ראש העיר (משיב 1), בה העלה, בין היתר, את אי הגשת דו"חות הביקורת במועד. משרד הפנים פנה (ביום 1.9.97) אל ראש העיר וביקש את התייחסותו לטענות עותר 2, אך לא נענה עד היום. לטענת עותר 2, הוא שב על תלונותיו בענין זה גם בישיבות מועצת העיר, אך דבריו לא נרשמו בפרוטוקול.

ביום 29.3.98 פנה עותר 2 אל ראש העיר במכתב מחאה על אי קבלת דו"ח הביקורת לשנת 1996 (שהיה אמור להיות מוגש עד 1.8.97) ובדרישה לכינוס הועדה לעניני ביקורת. העתק מהמכתב נשלח אל הממונה על המחוז במשרד הפנים.

ביום 6.4.98 הגישו העותרים את העתירה, בה דרשו שבית המשפט יצווה על הגשת דו"ח הביקורת לאלתר.

כתוצאה מהגשת העתירה הגיש מבקר העיריה ביום 21.5.98 את דו"ח הביקורת לשנת 1996.

3.העותרים, המסכימים למחוק את העתירה לאור הגשת דו"ח הביקורת, דורשים יחד עם זאת לחייב את משיבים 2-1 (ראש העיר ומבקר העיריה) בהוצאותיהם. בית המשפט ביקש את תגובת משיבים 2-1 לבקשה זאת.

מבקר העיריה (משיב 2) טוען בתגובתו כי הגשת הדו"חות הדו-שנתיים נעשתה כל השנים בתום לב, ללא כל מחאה מצד העותרים, וכי "העותרים נכשלו וגם הכשילו אותו בכך שלא פנו אליו קודם הגשת העתירה ודרשו או הביעו את רצונם בקבלת דו"ח נפרד לשנת 1996". יתר על כן, העותרים השתהו בהגשת העתירה (שכן המועד להגשת הדו"ח היה 1.8.97, בעוד שהעתירה הוגשה רק באפריל 1998). המבקר טוען כי אם העותרים היו פונים אליו בסמוך לחלוף המועד להגשת הדו"ח, הוא היה "בוודאי נענה לפנייתם", כפי שעשה בעקבות הגשת העתירה, ובכך היה נחסך הצורך בהגשת העתירה.

4.איננו סבורים כי מבקר העיריה זקוק לתזכורת מצד מאן דהוא כדי למלא אחר הוראה מפורשת בחוק, המורה לו להגיש דו"ח ביקורת אחת לשנה. יתירה מזאת, עותר 2 פנה עוד בעבר בתלונה לגבי אי הגשת דו"ח ביקורת לכל שנה בנפרד. ראו מכתבו לשר הפנים מיום 22.4.96 בו הוא מלין, בין היתר, על כך שדו"ח הביקורת לשנים 1995-1994 "היה לשנתיים" בניגוד לאמור בפקודת העיריות. גם את הטענה לגבי הדו"ח לשנת 1996 לא העלה העותר לראשונה בעתירה. הוא פנה, כזכור, אל מנכ"ל משרד הפנים עוד באוגוסט 1997, ולטענתו אף לאחר מכן בישיבות מועצת העיר. אמנם, אין ראיה לכך שפניות אלה הגיעו לידיעת מבקר העיריה, אך בכך אין כדי ללמד זכות על המבקר. לפיכך יש לחייבו בהוצאות המשפט של העותרים.

5.דינו של ראש העיר (משיב 1) שונה. ההבדל העיקרי בינו לבין המבקר הוא שראש העיר לא עבר על החוק. אפשר שהוא התעלם ללא הצדקה מהתלונות של עותר 2 ומהפניה של משרד הפנים, ולא עשה די לזירוז ההגשה של דו"ח המבקר. אך עדיין חובת הגשת הדו"ח מוטלת על המבקר ולא על ראש העיר. נקודת זכות נוספת לראש העיר היא בכך שהוא מכהן בתפקידו רק החל מסוף שנת 1996, כך שהוא, להבדיל מהמבקר (המכהן בתפקיד מאז 1987), לא נתן יד בעבר להגשת דוחו"ת ביקורת מאוחדים לשנתיים.

6.סיכומו של דבר, העתירה נמחקת, בהסכמת העותרים. המשיב 2 (מבקר העיריה) ישלם (באופן אישי) את הוצאות המשפט של העותרים בסכום כולל של 2,000 ש"ח.