בג"ץ 2243/02 עמותת קרן ילדינו מרכזי תקוותנו נ. משרד החינוך והתרבות

בעתירתה המקורית של העותרת (בג"ץ 1313/01) הוצא צו-על-תנאי, שהורה למשיב 1 ליתן טעם "מדוע לא יורה על תקצוב המרכזים הקהילתיים בישראל באופן שוויוני בהתאם לקבוע בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"א1985-, מבלי להעביר את התקציב לידי משיבה מספר 2". לאחר שמיעת תשובות המשיבים פסק בית המשפט לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה. העותרת הגישה עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין, בגדרו מבקשת היא להעמיד לדיון את שתי השאלות הבאות: (א) האם חברה ממשלתית היא בגדר "מוסד ציבור" כהגדרתו בסעיף 3א' לחוק יסודות התקציב? ו-(ב) האם ניתן להעביר לחברה ממשלתית תקציב שלא בהתאם להוראת סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב? בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

ביסוד עתירתה המקורית של העותרת ניצבה הטענה, כי היא מקיימת פעילות דומה לזו המקוימת במתנ"סים הפועלים במסגרתה של המשיבה 2, ולפיכך הריהי זכאית לתקצוב על בסיס שוויוני דומה לזה הניתן על-ידי המשיב 1 למשיבה 2. כן טענה העותרת, כי האופן שבו המשיב 1 רוכש שירותים מן המשיבה 2 אינו כדין ונוגד את חוק חובת המכרזים. בפסק הדין הדוחה את העתירה נקבע, כי קיים שוני מהותי בין פעילותה של המשיבה 2, שהיא חברה ממשלתית ובמסגרתה פועלים עשרות רבות של מתנ"סים, לבין העותרת שהיא עמותה פרטית. כן צוין, כי בעוד שהעותרת מקבלת תמיכה תקציבית, הרי שהשירותים הכרוכים בהפעלת המתנ"סים על-ידי המשיבה 2 נרכשים על-ידי המשיב 1 כחוק, כמוסדר בחוק חובת מכרזים. על רקע נתונים אלה, לא מצא בית המשפט יסוד לטענת העותרת, כי המשיב 1 מתקצב את המשיבה 2 בדרך הנוגדת את חוק יסודות התקציב או את הנורמות הראויות. בעתירתה לקיום דיון נוסף חוזרת העותרת וטוענת, כי בהעברת כספים למשיבה 2 מעניק לה המשיב 1 תמיכה תקציבית במסווה. כן היא טוענת, שבפסק הדין נקבעה הלכה חדשנית, הסותרת את עקרון השוויון, ולפיה ניתן לתקצב חברה ממשלתית שלא בדרך הקבועה בסעיף 3א' לחוק יסודות התקציב.

דין העתירה להידחות. כאמור, בפסק-דינו של בית המשפט העליון נקבע, כי המשיב 1 אינו מעניק למשיבה 2 תמיכה תקציבית. לנוכח קביעה זו, טענת העותרת לפניי כי העברת הכספים למשיבה 2 הינה בגדר תמיכה תקציבית במסווה, אינה אלא בגדר ערעור על קביעת בית המשפט בפסק-דינו. אולם, כידוע, "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, כי במרכזו אינה עומדת השאלה, אם בית המשפט נהג כהלכה, אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת" (ד"נ 6/82

ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101). משנשמט בסיסה העובדתי של העתירה, אינני רואה מקום להורות על קיום דיון נוסף בשאלות התיאורטיות המוצגות על-ידי העותרת. למען השלמות אוסיף, כי מפסק-דינו של בית המשפט בעתירה המקורית כלל לא עולה כי נפסקה בו אותה "הלכה חדשנית" שהעותרת מבקשת לקרוא מתוכו, ואף מטעם זה דין העתירה להידחות.

העתירה נדחית.