בג"ץ 2243/99 רפאל רייך נ. מדינת ישראל

1.עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 5640/97, שניתן ביום 28.3.99, על ידי כב' השופטים: י' קדמי, י' זמיר ו-מ' אילן.

2.כנגד העותר הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, בו הואשם, בין היתר, בעבירות על סעיף 37 (יחד עם סעיפים 53(א)(4) ו53-(ד)) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968- (להלן: החוק). ביסוד אישומים אלה עמדו העובדות הבאות: העותר היה דירקטור ובעל מניות בחברת יונידרס. החברה תיעדה לצאת בהנפקה. לקראת ההנפקה, החל העותר במכירת מניות החברה שהיו ברשותו. בעשותו כן, לא דיווח העותר ליונידרס על מכירותיו במועד. כמו כן, בתשקיף ההנפקה הופיע נתון לא נכון אודות כמות המניות של החברה שהיו בהחזקת העותר, זאת, שעה שהעותר חתם על התשקיף האמור. טענת המשיבה היתה, כי אי הדיווח בזמן לחברה, כמו גם החתימה על התשקיף בהכילו מידע לא נכון אודות אחזקות העותר, נעשו "בכדי להטעות משקיע סביר" (כאמור בסעיף 53(א)(4) לחוק).

3.בית משפט השלום הרשיע בפסק דינו מיום 10.5.97 את העותר באישומים השונים שיוחסו לו. בין היתר, הורשע העותר גם בעבירות על סעיף 53(א)(4) לחוק (על יסוד הפרת סעיף 37 לחוק יחד עם סעיף 53(ד)א(2) לחוק). בהתייחסו ליסוד הנפשי של העבירה, קבע בית המשפט, כי העותר, בהיותו בקי ברזי המסחר, ידע כי בחתימתו על התשקיף יש משום הטעיית המשקיע הסביר. אשר לאי ההודעה לחברה על חיסול אחזקותיו, קבע בית המשפט, כי:

"כוונת ההטעיה, כפי שהתרשמתי מעיון בהודעותיו של זה [הוא העותר - א.ב.] עולה ברורות מן הדברים שאמר בהן, בהקשר זה. למיצער, עולה מדבריו אותה מודעות להסתברות קרובה לוודאי שהדיווח בדרך בה נעשה, עשוי להטעות משקיע סביר...".

4.נוכח הרשעת העותר בעבירות שיוחסו לו, גזר עליו בית המשפט מאסר של שתיים-עשרה חודשים, מתוכם שמונה וחצי לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי למשך שמונה שנים. כן הושת על העותר קנס כספי של 120,000 ש"ח או חצי שנת מאסר תחתיו.

5.העותר והמשיבה ערערו לבית המשפט המחוזי. העותר טען נגד הרשעתו. המשיבה ערערה אף היא, לעניין קולת העונש. בפסק דינו מיום 8.12.96 נדחה ערעורו של העותר, ונתקבל ערעורה של המשיבה. בית המשפט המחוזי סמך ידיו על נימוקי הרשעתו של העותר בעבירות שיוחסו לו, כפי שאלה עוגנו בתשתית הראיות על ידי הערכאה הראשונה. בהתייחס ליסוד הנפשי בהרשעתו של העותר בעבירה על סעיף 53(א)(4) לחוק, ציין בית המשפט:

"בית [ה]משפט [השלום] נמנע מלסמוך על חזקת ההטעיה המצויה בסיפא לסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, והעדיף לקבוע ממצאים ולהסיק מסקנות לפי הראיות שהובאו בפניו. בפני הערכאה הראשונה הובאו ראיות משכנעות לכך שהמערער היה מודע לחובת הגילוי של החזקותיו האמיתיות ושל מכירותיו המתמשכות עד לחיסול מלא של כל מניותיו; אולם המערער לא עמד במילוי נכון וראוי של חובה זו בשעת המבחן שנקרתה בדרכו, כאשר פעל באופן עקבי ושיטתי לחיסול החזקותיו, ויחד עם זאת נמנע מלדווח של [כך במקור, א.ב.] פעילות זו ונתן יד (תרתי משמע, על ידי חתימתו) להוצאתו ופרסומו של תשקיף מטעה...

בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על המעשים הפליליים שנעשו על ידי המערער נוספה גם כוונה פלילית מיוחדת, ואין מקום להתערב ולשנות מסקנה נכונה זו. הווי אומר: היסוד הנפשי הוכח גם הוא במידה הדרושה במשפט הפלילי, ושוב אין צורך בהסתמכות על חזקה כלשהי שסתירתה על המערער".

6.תוך שהוא מקבל גם את ערעורה של המשיבה, הוחמר העונש שהושת על העותר והועמד על שנת מאסר לריצוי בפועל, זאת, על רקע מסקנה כי תכלית העבירה בחוק, והצורך בהגנה על אמון הציבור, מחייבים העלאה ברף הענישה. עקב ההחמרה בעונש המאסר בפועל הוקטן הקנס שהושת על המערער לסך 90,000 ש"ח.

7.העותר פנה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתי מיום 21.8.97, החלטתי ליתן רשות ערעור. בערעור שהוגש על פי הרשות, נידחו טענותיו של העותר הן לעניין הרשעתו והן לעניין חומרת העונש.

8.כב' השופט מ' אילן, שכתב את חוות הדעת העיקרית בערעור, דן בהרחבה, בין היתר, בסוגיית היסוד הנפשי של העותר במסגרת סעיף 53(א)(4) לחוק. נקבע, כי עבירה זו היא עבירה התנהגותית. העותר טען, כי העבירה דורשת הוכחתו של מניע להטעיית משקיע סביר, להבדיל ממטרה לעשות כן. בנסיבות המקרה, כך נטען, מניעו של העותר לא היה להטעות משקיע סביר. עוד נטען, כי בהיות היסוד הנפשי שבעבירה מסוג מניע, לא היה מקום להחלת הלכת הצפיות לשם הוכחתו ולחלופין, כי גם אם המדובר ביסוד נפשי של מטרה (ולא של מניע), הרי שנוכח סעיף 20 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין) (כפי שתוקן בתשנ"ד), אין להחיל את הלכת הצפיות על עבירה שאינה עבירה תוצאתית.

9.השופט אילן קבע, כי במקרה שבפנינו, היה גם מניע להטעיית המשקיע הסביר, וגם אם לא כיסוד נפשי בלעדי, בוודאי שהיה חלק ממניעיו השונים של העותר. עוד נקבע, כי למעשה ולהלכה אין להבדיל בין מטרה ובין מניע. בזה ובזו, יש להחיל את הלכת הצפיות. אשר לתחולתה של הלכת הצפיות נוכח סעיף 20 לחוק העונשין, קבע השופט אילן, כי לשונו של הסעיף חלה גם על עבירות התנהגותיות ולכן, מכוח סעיף 20 לחוק העונשין עצמו, חלה הלכת הצפיות על העבירה שבסעיף 53(א)(4) לחוק. השופט אילן הוסיף, כי גם אם יש לאמץ פירוש שונה לסעיף 20 לחוק העונשין, ולפיו חל הוא רק על עבירות תוצאה, הרי שיישום הגישות המחילות את ההלכה הפסוקה בדבר הלכת הצפיות, מוביל אף הוא למסקנה כי יש להחילה במקרה זה על סעיף 53(א)(4) לחוק ולבסס את היסוד הנפשי של העותר.

10.השופט י' קדמי (אליו הצטרף השופט י' זמיר), הצטרף למסקנתו של השופט מ' אילן, אולם הוסיף להנמקתו. השופט קדמי קבע, כי אכן היסוד הנפשי האמור בסעיף 53(א)(4) הינו מסוג מטרה ולא מניע, כשאלו נפרדים זה מזה. על כן, אין לשיטתו להכריע במקרה שבפנינו אם הלכת הצפיות חלה גם כתחליף להוכחתו של מניע. השופט קדמי הוסיף גם, כי לשיטתו סעיף 20 לחוק העונשין חל רק על עבירות תוצאה, ועל כן, החלתה של הלכת הצפיות במקרה שבפנינו אפשרית ומעשית, מכוח ההלכה הפסוקה בדבר הלכת הצפיות.

11.העותר טען, כאמור, גם לעניין העונש. טענתו העיקרית היתה, כי בגין חלק מן המעשים שיוחסו לעותר הועמדו גם אחרים לדין. עונשם של אלה האחרונים היה קל מזה של העותר, שכן הם הודו באשמה במסגרת עיסקת טיעון. לשיטת העותר, יש בהפרש זה שבענישה משום פגיעה בעיקרון אחידות הענישה. השופט אילן דחה טענה זו. הוא קבע, כי באופן עקרוני יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ובמקרה שבפנינו, אין בטענת העותר אלא טענה מצד מי שבחר לנהל הליך ארוך בשלוש ערכאות ומשהסתבר לו כי רעיו "עשו עיסקה" טובה יותר משלו, לא יוכל העותר להישמע עוד בטענה של "אחידות הענישה". עוד הוסיף, כי לגוף העניין אין נסיבות הרשעתו של העותר דומות לאלה של רעיו באופן המצדיק אחידות בענישת כולם. על כן, נדחה הערעור גם לעניין העונש. שאר שופטי ההרכב הנכבד, לא חלקו או הוסיפו על הנמקתו של כב' השופט אילן, לעניין זה.

12.בפני מונחת עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. אליבא דעותר, נקבעו בפסק הדין שתי הלכות עקרוניות שבכל אחת מהן יש עילה לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה: הראשונה , ההלכה שנקבעה לעניין הלכת הצפיות והיקף תחולתה. השניה , קביעתו של בית משפט זה לעניין אחידות הענישה ונאשמים שחלק מהם נגזר דינם בעיסקת טיעון.

13.טוען העותר, כי בפסק הדין נקבעה הלכה ולפיה הלכת הצפיות, כמשמעה בסעיף 20 לחוק העונשין, חלה על כל עבירה התנהגותית, כשם שהיא חלה על כל עבירה תוצאתית. קביעה זו, כך נטען, עומדת בניגוד להלכות ואמירות קודמות של בית משפט זה ואף לגופה קשה היא, הן נוכח לשונו של סעיף 20 לחוק העונשין והן נוכח ההכרח, שיש לטענת העותר, לבחון בכל עבירה לגופה אם ראוי הוא להחיל בה את הלכת הצפיות, אם לאו. ההלכה שנקבעה, כך נטען, מרחיבה מאוד את נוסח סעיף 20 לחוק העונשין, וככזו עומדת בניגוד לעיקרון החוקיות. העותר מביא גם שורת נימוקים ארוכה, המצביעה, לשיטתו, מדוע אין הרחבה פרשנית זו יכולה להיוותר על כנה.

14.מוסיף העותר וטוען, כי בפסק הדין נפסקה הלכה ולפיה אין הבדל בין מניע ובין מטרה. קביעה זו חשובה במיוחד במקרה זה, טוען העותר, שכן יש לראות לשיטתו בסעיף 53(א)(4) עבירת מניע, שלא נתקיימה לגופה בנסיבות המקרה.

15.אשר לאחידות הענישה, טוען העותר, כי בהלכות קודמות של בית משפט זה נקבע כי יש לשמור על עיקרון זה גם מקום בו הורשעו חלק משותפים לעבירה על יסוד עיסקת טיעון. לטענת העותר, סטיה מעיקרון אחידות הענישה בנסיבות מעין אלה מהווה פגיעה בזכותו של הפרט להוכיח את חפותו, שכן מספקת היא לו "תמריץ שלילי" מלעשות כן. עוד נטען, כי אין לבוא חשבון עם העותר, על דרך של סטיה מעיקרון אחידות הענישה, אך על יסוד העובדה כי בחר הוא לנסות ולהוכיח את חפותו. עוד טוען העותר, כי שגה בית משפט זה שעה שבחר שלא להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהחמיר בעונשו של המערער על יסוד העלאת "רף הענישה". טוען העותר, כי טעמים של מדיניות משפטית מחייבים כי מקום בו יש לקבוע "רף ענישה" יעשה הדבר בערכאה הגבוהה ביותר בכדי להנחות ערכאות אחרות בעניין זה. לטענת העותר, בחינה עובדתית של נסיבות המקרה באספקלריה זו היתה מובילה למסקנה כי העונש שהושת על העותר חמור מדי ולא היתה עילה להחמירו עוד בבית המשפט המחוזי.

16.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. עיון בפסק דינו של בית משפט זה אינו מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף, כמשמעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. אשר להלכת הצפיות וסעיף 20 לחוק העונשין, הרי שנכון הדבר, כי הובעו בעניין זה דעות שונות בבית משפט זה (ראו למשל: ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 221; ע"פ 4317/97 (ואח') פוליאקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בה בעת, לא מצאתי בקביעות בית משפט זה בערעור נשוא עתירה זו, בכדי להצדיק דיון נוסף בעניין זה. סקירת פסקי הדין של הערכאות השונות מראה, כי לגוף העניין נמצאה כוונה של ממש (כמטרה או מניע) להטעות המשקיע הסביר. גם אם יתקבל הפירוש המוצע על ידי העותר לסעיף 53(א)(4) (והשוו עמדתי לעניין זה כפי שנקבעה בע"פ 4827/95 פולק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ולפיו יש הכרח בהוכחת מניע, הרי שנקבע כי מניע כאמור הוכח. גם אם חולק העותר על ממצא עובדתי זה, אין בכך כדי להקים עילה לדיון נוסף בפסק הדין, שכן דיון נוסף אינו ערעור נוסף. זאת ועוד: שופטי ההרכב כולו, בפסק הדין נשוא ערעור זה, הסכימו כי לכל הגישות חלה הלכת הצפיות במקרה דנן. משכך נקבע, לא מצאתי טעם לעריכתו של דיון נוסף בשאלה זו, שדומה שאין היא נצרכת לגוף העניין. הוא הדין לעניין העמדות השונות שהובעו באשר ליחס וההבדל בין ה"מניע" ל"מטרה". נציין עוד ונזכיר, כי העותר לא הורשע אך בעבירה על סעיף 53(א)(4) לחוק (נשוא הטענה בדבר הלכת הצפיות) אלא גם בעבירות אחרות, שאינן עומדות לדיון נוסף בפנינו. אשר על כן, מבלי להביע עמדה (במסגרת העתירה שבפני) בשאלות הנכבדות שהעלה העותר בעתירתו, נחה דעתי, כי אין עילה לקיומו של דיון נוסף במקרה זה.

17.הוא הדין באשר לראשו השני של טיעון העותר, הוא סוגיית הענישה. לא מצאתי בפסיקתו של בית משפט זה בעניין זה, הן לעניין אחידות הענישה והן לעניין אי ההתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, משום עילה לקיום דיון נוסף. כך, שכן אף לגוף העניין לא נמצא על ידי ההרכב הנכבד טעם לנקוט באחידות ענישה, בין העותר ובין שותפיו (נוכח ההבדל בנסיבות כל מקרה לגופו). עוד אציין, כי בעצם נקיטת קו מחמיר בענישה בעבירות על החוק - נוכח תכליתו - אין משום חידוש (ראו: ע"פ 8710/96 הדלשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 5052/95 ואקנין נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 642; רע"פ 2184/96 חרובי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ובאי התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין זה, אין עילה לקיומו של דיון נוסף.

18.התוצאה היא, על כן, כי דין העתירה להידחות. נוכח דחיית העתירה, מתבטל ממילא עיכוב הביצוע שבהחלטה מיום 8.4.99. העותר יתייצב, על כן, לריצוי עונשו ביום א', 4.7.99, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עד השעה 12:00.

העתירה נדחית.