בג"ץ 2293/10 המועצה המקומית זכרון יעקב נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה

לפניי בקשות לפסיקת הוצאות בשתי העתירות שבכותרת (שהדיון בהן אוחד).

1.

שתי העתירות הוגשו במחצית הראשונה של שנת 2010, ושתיהן עוסקות – כל אחת בדרכה ובדגשיה – בתמ"א 37/ח, היא תוכנית המתאר הארצית לחיבור קידוחי הגז הטבעי "תמר" ו"דלית" למערכת ההולכה הארצית. בכל אחת מן העתירות התבקש בית המשפט ליתן סעדים אחדים, ובהם ביטול החלטת המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: המועצה הארצית ), מיום 7.7.2009, שלפיה הליכי התכנון לחיבור קידוחי הגז יבוצעו בידי המשיבה 3 – חברת נובל אנרג'י בע"מ (להלן: חברת נובל אנרג'י ). העותרות הלינו על כך שקידום הליכי התכנון, ובחינת החלופות למיקומו של מתקן הגז, הופקדו בידיים פרטיות – הן ידיה של חברת נובל אנרג'י, שהיא יזמית התכנית ועל כן, כך נטען, בעלת אינטרס כלכלי מובהק ומצויה בניגוד עניינים. יצוין כי העותרות בבג"ץ 2293/10 הן מועצות מקומיות שטענו לפגיעה עקב הקמת מתקן הגז בחלופות שהציעה חברת נובל אנרג'י; והעותרים בבג"ץ 4687/10 הם עמותה למען איכות הסביבה בחוף הכרמל, ותושבי האזור שהביעו חשש מפני הנזק שיוסב להם-עצמם ולאינטרסים ציבוריים רחבים בשל הליכי התכנון נשוא העתירה.

2.

ביום 5.8.2010 – לאחר שהוגשו תגובות מקדמיות – התקיים דיון בעתירות לפני הרכב, ובעקבותיו ניתן צו-על-תנאי המופנה למועצה הארצית, וזו לשונו:

מדוע לא תימנע מלהמשיך וליתן בידי חברת נובל אנרג'י בע"מ את הסמכות שהוקנתה לה לצורך הכנתה של תוכנית המתאר תמ"א 37/ח, כאמור בהחלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה מיום 7.7.2009.

3.

לאחר שניתן הצו-על-תנאי, ביקשה המדינה ארכה להגשת תצהיר התשובה, בציינה כי נבחנות "אפשרויות תכנוניות שונות" וכי "בתקופת הארכה המבוקשת, לא תימסרנה עבודות תכנון לצוות התכנון מטעם חברת נובל אנרג'י בע"מ". בית המשפט הורה על מתן ארכה כמבוקש, ולאחר מכן ניתנו לבקשת המדינה ארכות נוספות, עד שביום 9.3.2011 הגישה המדינה בקשה להארכת מועד שבה עדכנה את בית המשפט כי לאור הנסיבות החדשות שנוצרו, יש כוונה לשנות את החלטת המועצה הארצית נשוא הצו-על-תנאי, לאמור: משרד התשתיות הלאומיות ימשיך את הכנתה של תמ"א 37/ח באמצעות חברה שזכתה (בחודש דצמבר 2010) במכרז שנערך לצורך כך. לאחר שהעותרים הגישו תגובתם נעתר בית המשפט לבקשת הארכה של המדינה באופן חלקי בלבד, וקבע כי תצהיר התשובה יוגש עד לסוף חודש אפריל 2011.

4.

ביום 5.4.2011 התקבלה החלטה חדשה של המועצה הארצית, שבה נקבע כי תבוטל ההחלטה הקודמת מיום 7.7.2011 בכל הנוגע לחברת נובל אנרג'י; כי התכנית תיערך על-ידי ועדת עורכים המורכבת מנציגים של משרדי ממשלה שונים; וכי משרד התשתיות יהא יזם התכנית. החלטה זו קיבלה תוקף כנדרש בישיבת המועצה הארצית שנערכה בתחילת חודש מאי 2011, ובהמשך לכך הגישה המדינה את כתב התשובה מטעמה, ובו טענה כי נוכח ההתפתחות האמורה התייתר הצורך להכריע באשר לצו-על-תנאי שניתן בעתירות. או-אז נתבקשו העותרים ליתן את עמדתם העדכנית, והם מצדם הגישו בקשות למחוק את העתירות תוך חיוב המשיבים בהוצאותיהם. העתירות אכן נמחקו, ועתה נותר לפסוק בעניין ההוצאות.

5.

בחנתי את טענות הצדדים באשר לסוגיית ההוצאות בראי אמות-המידה שנקבעו ב בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1993). לפי אמות-מידה אלה יש לבדוק: האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים טרם הגשת העתירה; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד, לאמור: האם הגשת העתירה הניעה את המשיבים לחזור בהם מההחלטה הקודמת ולהעניק לעותר את הסעד שביקש בעתירה.

לאחר הבחינה והעיון בתיק ובטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת העותרים לפסיקת הוצאות, אולם סכום ההוצאות ראוי לו שיהא סביר ומידתי – רחוק מן הסכום שנתבקש על-ידי העותרים.

6.

אפתח בטענתה של המדינה כי העתירות שבכותרת היו עתירות מוקדמות שכן הן הוגשו בטרם סיומו של ההליך התכנוני כולו. טענה זו, כך אני סבור, אין בה כדי לשלול את זכאותם של העותרים להוצאות במקרה זה. הנקודה המרכזית היא שטענה זו של המשיבים הועלתה בתגובות המקדמיות, ועובדה היא כי העתירות לא נדחו על-הסף, אלא בית המשפט ראה לנכון ליתן צו-על-תנאי כמפורט בהחלטה מיום 5.8.2010. בנסיבות אלה, ולאחר שבחנתי את הטענות בעניין זה, לא ראיתי לקבוע כי נפל פגם של אי-מיצוי הליכים או של פנייה בטרם-עת לבית המשפט; מסקנה זו יפה גם לטענה בדבר שיהוי בהגשתה של העתירה בבג"ץ 4687/10.

7.

מכאן לשאלה המרכזית: האם העתירה הייתה מוצדקת, והאם הובילה לקבלת הסעד שנתבקש. בהקשר זה פועל בית המשפט לפי הנחת עבודה שלפיה אם העותר קיבל את הסעד שאותו ביקש – במלואו או בעיקרו – כי אז קמה חזקה בדבר היות העתירה מוצדקת. משמעות הדבר היא כי הנטל עובר למשיבים להוכיח כי לא הייתה הצדקה לעתירה או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד (בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' צ'יבואיקה

(טרם פורסם, 21.4.2010)). נדמה כי הנחת עבודה זו מקבלת משנה תוקף במקום שבו בית המשפט החליט להוציא צו-על-תנאי, ולאחר מכן חל שינוי בעמדת המשיבים באופן התואם את המבוקש בעתירה (באופן מלא או חלקי).

8.

בענייננו, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי לצורך שאלת הזכאות להוצאות, לא נסתרה החזקה האמורה, ככל שמדובר בהמשך מתן הסמכות לחברת נובל אנרג'י בעניין הכנת תמ"א 37/ח. אדגיש כי נושא זה – שלגביו ניתן הצו-על-תנאי – אמנם אינו ממצא את מלוא היקפן של העתירות, אך בהחלט מהווה ציר מרכזי בהן. אכן, המשיבים טוענים כי גורמים אחרים הובילו לביטול ההחלטה מיום 7.7.2009 באשר לחברת נובל אנרג'י. שקלתי טענות אלה, אך לא שוכנעתי כי נשמטה הקרקע מתחת להנחה כי קיומן של העתירות ומתן הצו-על-תנאי קידמו את עניינם של העותרים. יש לזכור כי הליך של פסיקת הוצאות לא בא להחליף את בירור העתירות לגופן (לאחר שאלה התייתרו), וברי כי אין אפשרות ואין מקום "להכריע" בגדרי הבקשה שלפניי מה הייתה התוצאה הסופית אילו התקיים ליבון שיפוטי מלא. במקרה שלפניי, לאחר שהבאתי בחשבון את השתלשלות העניינים, ובכלל זה את העובדה שבית המשפט ראה לנכון להוציא צו-על-תנאי בעניין המונח במרכז העתירות, ובסמוך לאחר מכן החלה בחינה מחודשת שהובילה למתן הסעד העיקרי (כאשר בתקופת הבחינה לא נמסרו עוד עבודות תכנון לצוות מטעם חברת נובל אנרג'י), באתי לכלל מסקנה כי נתקיימו התנאים לפסיקת הוצאות בשיעור שהולם את כלל הנסיבות.

9.

עוד אציין, כי גם אם יש מידה של צדק בטענת המדינה בדבר שינוי בעמדת העותרים (ראו תגובת העותרים מיום 24.3.2011, שלפיה אין בשינוי הנרקם אצל המשיבים כדי לייתר את העתירה), עדיין חשוב להבהיר כי באותו שלב המשיבים עצמם לא ביקשו למחוק את העתירות בשל התייתרותן, אלא הבקשה (מיום 9.3.2011) הייתה להארכת מועד להגשת תצהיר התשובה. התשובה הוגשה בסופו של דבר ביום 9.5.2011, והתמצתה במתן דיווח על ההחלטות החדשות שנתקבלו, אשר היה בהן כדי לייתר את הצורך להכריע בעתירות. במצב דברים זה, איני סבור כי התנהלותם הדיונית של העותרים גרמה לסיבוך ממשי של ההליך, ואין בטענות המדינה כדי לשלול את זכאותם של העותרים לפסיקת הוצאות.

10.

לעניין שיעור ההוצאות אציין כי העותרות בבג"ץ 2293/10 ביקשו לפסוק להן הוצאות בשיעור של 100,000 ₪, אך לא הציגו כל ראיה תומכת לסכום מופרז זה; לעומת זאת, העותרים בבג"ץ 4687/10 הציגו לכאורה ראיות ומסמכים לעניין סכום ההוצאות (העולה לדבריהם כדי 297,147 ₪). אך סכום זה, לא רק שהוא חורג באופן ניכר מסכומי ההוצאות הנפסקים בדרך-כלל בהליכים מסוג זה (אף כשהם מסתיימים במתן צו מוחלט), אלא שעיקרו, כך מסתבר, שימש לצורך "תשלומים עבור ניהול קמפיין ציבורי ותקשורתי כנגד התנהלות המשיבים..." ולצורך ייצוג "בפני מוסדות התכנון בדיונים שיזמו המשיבים". ברור לגמרי כי בגדרי העתירה שבכותרת אין כל הצדקה לחייב את המשיבים לשפות את העותרים (בבג"ץ 4687/10) בגין הוצאות שלא הוצאו עבור הגשת העתירה ולא היו נחוצות לשם ניהולה, אלא יוחדו ל"קמפיין ציבורי ותקשורתי" ולייצוג בהליכים לפני גופים אחרים. טוב היה אילו העותרים בבג"ץ 4687/10 היו נמנעים מעצם הגשת הבקשה לתשלום הוצאות בגין "קמפיין ציבורי ותקשורתי".

11.

לאחר עיון בחומר שלפניי מצאתי כי הדרך הראויה לשום את ההוצאות בשתי העתירות היא דרך האומדן, בהתחשב באמות מידה של סבירות, מידתיות ונחיצות. לאחר שהבאתי בחשבון את כלל הטענות מכאן ומכאן, את מורכבותן של העתירות ואת היקף ההתדיינות עד לסיומן, מצאתי לנכון לחייב את המדינה בתשלום הוצאות העותרים (כולל שכר-טרחת עורך-דין), בכל אחד מן ההליכים, בסכום של 12,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.