בג"ץ 2294/02אילנה כהן נ. הראל חברה לביטוח בע"מ

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע.א 2731/01 (סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי והשופטים ס' ג'ובראן וי' דר) שבו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (הנשיא א' קיטאי).

2.המבקשת, ילידת 1957, נפגעה ביום 6.3.1994 בתאונת דרכים. הפגיעה היתה, ככל הנראה, פגיעה קלה. בית משפט השלום מינה מומחה בתחום האורטופדי שקבע כי למבקשת לא נותרה כל נכות מהתאונה. בית המשפט מינה מומחה רפואי נוסף - בתחום הראומטולוגי, וזה קבע למבקשת 20% נכות צמיתה עקב תסמונת המכונה "פיברומיאלגיה". בית משפט השלום קבע, בין השאר בהסתמך על מאמרים ומחקרים רפואיים שהוצגו לו, כי תופעות שונות מהן סובלת המבקשת אכן מתיישבות עם מחלת הפיברומיאלגיה, אלא שהמבקשת סבלה מתסמינים המהווים חלק מהמחלה גם קודם לתאונה ולא הוכח קשר סיבתי בין המחלה לבין תאונת הדרכים. עם זאת, נקבע כי "...יתכן, ואולי, ניתן לייחס תרומה מזערית של החמרת מצבה של התובעת עקב התאונה..." (עמ' 23 לפסק דינו של בית משפט השלום). בהתאם לקביעות אלה ולהסכמה דיונית שהושגה בין הצדדים לפיה שאלת הפיצויים תוכרע על דרך הפשרה בהתאם להוראת סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, (להלן: חוק הפיצויים) ובהתחשב גם בכאב ובסבל שנגרמו למבקשת כתוצאה מהתאונה, קבע בית משפט השלום כי על המשיבות לשלם למבקשת סכום של 19,000 ש"ח בתוספת 13% שכר טרחת עורך-דין, מע"מ והוצאות משפט. על פסק דין זה ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי לא ראה עילה להתערב בפסק הדין של בית משפט השלום ודחה את הערעור על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן" "תקנות סדר הדין האזרחי"). פסק דין זה הוא נשוא בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.מאחר שבית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת בהסתמך על תקנה 460(ב) הנ"ל, המבקשת מכוונת את טענותיה בבקשה זו לאמור בפסק דינו של בית משפט השלום, וזאת בהתאם לתקנה 460(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. עיקר טענותיה של המבקשת מכוונות כלפי הקביעה שלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת ההיפברומיאלגיה ממנה היא סובלת. לטענת המבקשת, טעה בית משפט השלום בקובעו כי המבקשת סבלה מתסמינים של המחלה עוד לפני הפגיעה בתאונת הדרכים, וזאת לאחר שהמומחה מטעם בית המשפט קבע שבעברה של המבקשת לא התגלו תסמינים של מחלת הפיברומיאלגיה. לטענת המבקשת, חוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט תומכת בקיומו של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין התפרצות מחלת הפיברומיאלגיה, וטעה בית המשפט משביסס את מסקנתו בדבר העדר קשר סיבתי על מאמרים ומחקרים רפואיים, במיוחד לנוכח העובדה שבחומר שהוגש לבית המשפט מוזכרת חבלת גוף כאחד הגורמים להתפרצות המחלה.

המשיבות סומכות ידן על קביעות הערכאות קמא וטוענות להעדר עילה המצדיקה התערבותו של בית משפט זה כערכאה שלישית.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבות, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי ככלל לא תינתן רשות ערעור לבית משפט זה כערכאה שלישית, אלא אם דרושה הכרעתו של בית המשפט בשאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 129]. טענותיה של המבקשת שעניינן קריאה לא מדויקת או פרשנות לא נכונה של חומר רפואי אינן מסוג הטענות, אשר לפי אמות מידה אלה, מצדיקות דיון בבית משפט זה לאחר שנידונו כבר בשתי ערכאות. אין ממש גם בטענת המבקשת לפיה עצם העובדה שבית המשפט לא קיבל את כל קביעותיו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצדיקה קבלת הבקשה. הלכה היא כי חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט היא ראיה ככל יתר הראיות ובית המשפט רשאי להסתמך עליה או לדחותה, בהתאם לשיקול דעתו [ראו: ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ ואח' , פ"ד מז(5) 170]. על דברים אלה יש להוסיף כי החלטת בית משפט השלום ניתנה מכוח הוראת סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים וגם מטעם זה אין מקום להתערבות בהחלטה - במיוחד בערכאה שלישית.

הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.