בג"ץ 2314/02 גידולי שדה נטופה -אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ. הכשרת היישוב

המבקשת רכשה מן המשיבה פוליסה לביטוח נזקי רכוש (להלן. הפוליסה). בגדר הפוליסה הוסכם בין הצדדים, כי המשיבה תופטר מתשלום תגמולי הביטוח אם נזק הרכוש אירע כתוצאה ממעשי איבה או פעולות מלחמתיות, ובלבד שניתן בעניין זה אישור מאת משטרת ישראל, משרד הביטחון או מנהל מס רכוש, על כי האירוע שגרם לנזק נשא אופי של אירוע איבה.

בתחילת חודש אוקטובר 2000, נערכה באזור כפר מנדא וחנתון תהלוכה של תושבי כפרים ערביים בגליל, שמטרתה הייתה הפגנת הזדהות עם אירועי המהומות בשטחי הרשות הפלסטינית. משתתפי התהלוכה הציתו ערימות של כותנה ("באלות"), במשקל כולל של כ45- טון, שנקטפו ונאספו על-ידי חקלאי המבקשת, וכן ציוד השקיה, גלגלות טפטוף, וטרקטורים. מעשים אלו גרמו למבקשת, לטענתה, לנזק כספי של כ1,180,000- ש"ח.

בגין נזק זה הגישה המבקשת תביעה לשלטונות מס רכוש וקרן פיצויים. ברם, תביעת המבקשת נדחתה, תוך שמנהל מס רכוש וקרן פיצויים קובע כי הנזק שנגרם למבקשת איננו בגדר "נזק מלחמה", ועל-כן אין מוקנית לה זכות לקבל פיצויים מן המדינה לפי סעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א1961- (להלן: חוק מס רכוש). בה בעת נדחו פניות המשיבה למשטרת ישראל, למשרד הביטחון ולמנהל מס רכוש כי יינתן אישור שהאירועים בתחילת חודש אוקטובר 2000 שגרמו נזק למבקשת היו בבחינת מעשי איבה.

על רקע זה, ולאחר שהמשיבה סירבה לשלם למבקשת תגמולי ביטוח בגין נזקיה, הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בחיפה תביעה כנגד המשיבה לקבלת תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה. טענת המבקשת הייתה, כי נוכח העובדה שלא ניתן למשיבה אישור כי האירועים שגרמו לנזקיה של המבקשת היו בגדר מעשי איבה, הרי שהמשיבה אינה פטורה מלפצות את המבקשת בגין נזקים אלו, וזאת בכפוף לזכותה של המשיבה לתחלוף (סוברוגציה), כלומר לגביית סכום הפיצוי ממנהל מס רכוש וקרן פיצויים, ככל שהלה חב בתשלום פיצוי כלשהו למבקשת. במקביל, ועל-מנת להגן על זכותה של המשיבה לתחלוף, הגישה המבקשת ערר על החלטת מנהל מס רכוש לוועדת הערר לפי חוק מס רכוש.

או אז הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בקשה כי יורה על "עיכוב והעמדת ההליכים" שבהם פתחה המבקשת כנגדה בבית-המשפט המחוזי. טענת המשיבה הייתה, כי האירועים שבעטיים הוגשה תביעת המבקשת לבית-המשפט היו מעשי איבה, מרי וטרור, ועל-כן אין המשיבה חייבת לשפות את המבקשת בגין הנזקים שגרמו לה מעשים אלו, אלא חובה זו מוטלת על שלטונות מס רכוש. המשיבה הוסיפה וטענה, כי ההליך שבו פתחה המבקשת בפני ועדת הערר לפי חוק מס רכוש הוא "הליך תלוי ועומד", ורק אם ועדת הערר תאשר את החלטת מנהל מס רכוש יהיה מקום להגשת התביעה כנגד המשיבה. המשיבה הטעימה, כי ההליך המתנהל בפני ועדת הערר מעלה סוגיה זהה לזו העומדת לדיון במסגרת התביעה שהגישה המבקשת כנגדה, וכי אם לא יעוכב הדיון בפני בית-המשפט המחוזי, עשוי להיווצר מצב שהמשיבה תחויב בתשלום תגמולי הביטוח, אך לא תוכל לגבותם חזרה אם יתברר כי לא הייתה מוטלת עליה החובה לשלם תגמולים אלו. המשיבה ציינה בעניין זה, כי לפי תקנה 3 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), תשל"ג1973-, קיימת אפשרות כי אם תשלם למבקשת את תגמולי הביטוח, בכל מקרה לא תוכל לגבותם עוד מן המדינה אף בהתבסס על זכות התחלוף.

בית-המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבה, והורה לעכב את הליכי הדיון בתביעה שהגישה המבקשת בפניו. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי שני ההליכים שבהם פתחה המבקשת נובעים מאותה מערכת עובדתית ותרים אחר אותו הסעד, ואף מביאים לכך שהמבקשת מעלה במסגרתם טענות סותרות בכל הנוגע לאפיון האירועים שגרמו לנזק. לפיכך, יש להמתין עד להחלטת ועדת הערר לפי חוק מס רכוש, העשויה לייתר את הדיון בתביעה שהגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי קבע עוד, כי ניהול הדיון בתיק הנוכחי יגרום להוצאות מיותרות, ועשוי להיות חסר תועלת מעשית.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. טענת המבקשת הייתה, כי ההליך המתנהל בפני ועדת הערר לפי חוק מס רכוש כלל אינו "הליך תלוי ועומד" ביחס להליך המתנהל בפני בית-המשפט המחוזי, שכן מדובר בצדדים שונים ובעילות תביעה שונות. המבקשת הסבירה, כי בעוד שההליך בפני ועדת הערר הוגש כנגד המדינה על יסוד עילה הנובעת מחוק מס רכוש, התביעה לבית-המשפט המחוזי הוגשה כנגד חברת הביטוח על יסוד עילה חוזית. המבקשת הוסיפה וטענה, כי התביעה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי לא נועדה להטריד את המשיבה, אלא יסודה בטענת המבקשת, כי על-פי תנאי פוליסת הביטוח, בתקופה שעד למתן אישור הפוטר את המשיבה מחבותה לפיצוי נזקים שנגרמו עקב מעשי איבה, על המשיבה - חברת הביטוח - לשאת בנזקים שסבל המבוטח. המבקשת ציינה עוד, כי תקופה זו נמשכת כבר זמן רב, ואף סיומה אינו נראה קרוב, ובמהלכה נקלעה המבקשת למצוקה כלכלית, וכי הלכה למעשה מטרתה של המשיבה היא לאלץ את המבקשת להתפשר.

מנגד, המשיבה התנגדה למתן רשות ערעור, וטענה כי המבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה מתן רשות לערער על החלטה של בית-המשפט המחוזי, שעניינה אופן ניהול הדיון. לגופם של דברים, המשיבה תמכה את יתדותיה בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

ערעור זה שבפניי - בדין יסודו.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי פוליסת הביטוח שרכשה המבקשת מן המשיבה פוטרת את המשיבה מתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מאירועים הנושאים אופי של מעשי איבה. זאת, בתנאי שניתן להצביע על אישור מפורש בעניין זה מאת משטרת ישראל, משרד הביטחון או מנהל מס רכוש. הצדדים אף אינם חולקים על העובדה, שאישור שכזה לא ניתן עד כה ביחס לאירועי חודש אוקטובר 2000 שגרמו לנזקיה של המבקשת.

בנסיבות אלו, טענת המבקשת, כאמור, היא כי כל עוד לא ניתן האישור הפוטר את המשיבה מחבותה, על המשיבה - מכוח התחייבותה החוזית בפוליסת הביטוח - לשלם למבקשת תגמולי ביטוח, ובאופן זה לשאת בנזקים שנגרמו למבקשת. טענת המבקשת היא איפוא, כי התחייבותה של המשיבה במסגרת פוליסת הביטוח הייתה לשאת בנזקים רכושיים שייגרמו למבקשת אף לגבי התקופה שעד למתן האישור שהוזכר בפוליסה (להלן: תקופת הביניים), וזאת, גם אם בדיעבד יתברר כי ניתן אישור כאמור. משמעות טענה זו הינה, כי הצדדים הסכימו בגדרי חוזה הביטוח כי המבטחת היא שתישא בנטל מימון הנזק בתקופת הביניים, שבה קיים חוסר ודאות לגבי שאלת טיבו של אירוע הנזק - האם נשא אופי של אירוע איבה אם לאו.

אכן, אם תתקבל טענה זו של המבקשת, הנוגעת לפירוש אומד-דעתם של הצדדים במסגרת פוליסת הביטוח, הרי שאף אם יינתן בסופם-של-דברים האישור מאת משטרת ישראל, משרד הביטחון או מנהל מס רכוש, עדיין תוכל המבקשת לתבוע מן המשיבה נזקים שנגרמו למבקשת כתוצאה מכך שבתקופת הביניים הפֵרה המשיבה את התחייבותה החוזית לשלם את תגמולי הביטוח.

שאלת אומד-דעת הצדדים בעניין הנשיאה בנזק בתקופת הביניים עומדת איפוא במוקד המחלוקת בין הצדדים בתביעה שהגישה המבקשת כנגד המשיבה לבית-המשפט המחוזי. נמצא, כי תביעה זו - למצער בחלקה המתייחס לשאלת הנשיאה בנזק בתקופת הביניים - שונה מן ההליך המתנהל בפני שלטונות מס רכוש. שוני זה בא לכלל ביטוי בזהות הצדדים המתדיינים, בעילות שעליהן מבוססות טענות הצדדים, ובסוגיות העולות לדיון בכל אחד מן ההליכים.

בנסיבות אלו, אין יסוד לעיכוב ההליכים בתביעה.

מעבר לדרוש יוער, כי, כידוע, לבית-המשפט מוקנה שיקול-דעת אם להורות אומנם על עיכוב הליכים לאור קיומו של הליך מקביל המתנהל ביחס לאותו העניין. ראו רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן (לא פורסמה; ניתנה בתאריך 28.1.02). משכך, אף אם הייתה קמה למשיבה עילה לטעון טענת "הליכים תלויים ועומדים", הרי שנוכח הפגיעה הקשה במבקשת, שאינה זוכה לקבל פיצוי במשך זמן רב בגין הנזקים שנגרמו לה, חרף העובדה שדאגה לבטח את עצמה מפני נזקי רכוש; ומכיוון שתביעת המבקשת לא נועדה להכביד על המשיבה או על בית-המשפט, אלא עניינה באינטרס הלגיטימי של המבקשת לעמוד על זכותה לקבל פיצוי בגין נזקיה - ברי כי היעתרות לדרישת המשיבה לעיכוב ההליכים אינה סבירה.

אשר-על-כן, הערעור מתקבל, החלטת בית-המשפט המחוזי מתבטלת, ובקשת המשיבה לעיכוב הליכי הדיון בתביעה שהגישה המבקשת נדחית.

המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך 20,000 ש"ח.