בג"ץ 2322/98 בן דוד שמואל נ. שר הבטחון

1.ביום 9.4.98 פנה העותר לבית משפט זה בעתירה למתן צו על-תנאי. בלב עתירתו עמדת טענתו לפיה השיטה בה מחושב היוון קיצבתו, כגימלאי צבא קבע, נעשית שלא כדין. בהחלטה מיום 2.7.98 ניתן צו על-תנאי כמבוקש. כן אוחד הדיון בתיק זה עם בג"ץ 4157/98 העוסק בשאלה דומה.

2.ביום 21.7.98 פנה העותר לבית משפט זה בבקשה למתן צו ביניים. בקשתו של העותר הינה, כי עד לבירור עתירתו יפסיקו המשיבים את הניכוי בגין החזר תשלום ההיוון מגימלתו. טוען העותר, כי מאזן הנוחות בסוגיה דנן נוטה לטובתו. כך, שכן למשיבים לא יגרם נזק של ממש באם יופסק הניכוי לתקופת הזמן המבוקשת. בה בעת, הוסיף המבקש, כי נוכח מצבו הכלכלי והבריאותי הקשה, וכן נוכח טענתו בעתירתו לפיה החזיר, למעשה, את מלוא סכום ההיוון, הרי שבהמשך הניכוי יגרם לו נזק של ממש. עוד הוסיף המבקש, כי גם אם תידחה עתירתו לא יהא כל קושי בגביית הסכום שלא ניגבה במועד תחולתו של צו הביניים, במידה וינתן.

3.המשיבים, בתגובתם, מתנגדים לבקשה. טענתם היא, כי צו הביניים המבוקש הינו למעשה הסעד הסופי המבוקש בעתירה ולא בקשה לסעד זמני שימנע שינויים במצב הקיים עד לבירור העתירה לגופא. על כן, ומשעה שההסדר הקיים כולו סבוך ביותר מן הבבחינה המשפטית, ושעה שטרם הוכח כי הסדר הגביה הקיים אינו כדין, הרי שאין מקום להיעתר לבקשה למתן צו ביניים.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וכי אין בנסיבות המקרה ליתן צו ביינים כפי המבוקש. אכן, אין בבקשה לצו ביניים אלא בקשה למתן הסעד הסופי שבעתירה, כבר בשלב זה של הדיון (השווה: בג"ץ 5626/97 יורם לרנר נ' מנכ"ל שירות התעסוקה

(טרם פורסם)). במצב דברים זה, הדין עם המשיבים כי אין ליתן צו ביניים. כך גם בייחוד נוכח השאלה המשפטית העומדת ביסוד העתירה העיקרית, וגדר הספקות שגביה (השווה: המ' 971/78 אופק נ' שר הפנים , פ"ד לג(1) 84,83). אשר למאזן הנוחות במקרה דנן, נחה דעתי כי די בשלב זה בהנחיתנו לפיה יקבע הדיון בבג"ץ 4157/98 וכן בעתירתו העיקרית של המבקש, בהקדם, וכך אנו מורים.

הבקשה לצו ביניים, נדחית.