בג"ץ 2339/05 דניאל כהן נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט א' א' לוי:

עניינה של העתירה שבפני בבקשת העותר – אדם העומד לדין באשמת ביצוען של עבירות אינוס ומעשה מגונה בפומבי בבתו הקטינה - כי בית משפט זה יורה למשיב להוסיף ולחקור בפרשה נשוא האישומים נגדו. לגרסתו של העותר, אדם אחר, המשמש כעד מטעם התביעה, הוא שביצע בבתו את המעשים המיוחסים לו, ולכן חקירתם של שני אלו חיונית על מנת להגיע לחקר האמת ולמנוע עיוות דין.

דין העתירה להידחות על הסף. האכסניה הראויה לבירור השגותיו של העותר אינה בית משפט זה, כי אם בית המשפט קמא, בו מתנהל משפטו. במסגרת זו, שמורה לעותר זכותו לנהל את הגנתו כראות עיניו, ובכלל זה להציג את גרסתו לאירועים נשואי האישומים המיוחסים לו, לחקור בחקירה נגדית את עדי התביעה ולהציג ראיות מטעמו. לכן, ככל שיש ממש בגרסה העובדתית החילופית שמציג העותר, חזקה כי תתברר ביסודיות בפני בית המשפט קמא.

למעלה מן הצורך יצוין, כי אף לגופם של דברים לא התרשמנו כי החלטת המשיב שלא להורות על חקירתם של עד התביעה ובתו של המתלונן לוקה בפגם מהותי. הלכה היא כי בית משפט זה אינו נוטה להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטות היועץ המשפטי לממשלה, ככל שדברים אמורים בהחלטות על חקירה והעמדה לדין, אלא במקרים בהם נפלה באלו טעות "מהותית, ברורה ומשמעותית" (בג"ץ 2534/97 ח"כ יונה יהב נ' פרקליטת המדינה , פ"ד נא(3) 1, 24), או מקום שלוקות הן בחוסר סבירות קיצוני (בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485, 523). מעיון בתגובת המשיב עולה, כי החלטתו שלא לחקור את עד התביעה ובתו של העותר בכיוון המוצע על ידי העותר, מעוגנת היטב בחומר הראיות הלכאורי, שאף נמצא מספק לצורך החלטה על המשך מעצרו של העותר עד תום ההליכים.

התוצאה היא, אפוא, שדין העתירה להידחות, וכך אנו עושים.