בג"ץ 2343/00 אביבה כהנא נ. מדינת ישראל

העוררת עומדת לדין לפני בית-משפט השלום באשמה של נהיגה במהירות מופרזת; שבעוד אשר רשאית היתה לנהוג, במקום בו נהגה, במהירות מירבית של 80 קמ"ש, נהגה - כדברו של כתב-האישום - במהירות של 106 קמ"ש.

מהירות נסיעתה של העוררת במקום בו נהגה נקבעה בידי מכשיר הקרוי מד-מהירות-לייזר, או, בקיצור - ממל"ז. עד שהחל המשפט והתביעה ביקשה להעיד את השוטר אשר הפעיל את הממל"ז, ביקשה העוררת לעיין בתוצאות הניסויים שערכה המשטרה בממל"ז קודם שאותו מכשיר הוכנס לפעילות. בחומר ראיות זה ביקשה העוררת לעשות שימוש לצורך הגנתה במשפט. בקשתה זו סמכה העוררת להוראת סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשנ"ב1992- (החוק), ולפיו, כידוע, זכאי נאשם "לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה". המדינה סירבה להיעתר לבקשה, בהשיבה לעוררת כי אין המדובר כלל ב"חומר חקירה" כהוראת הדיבור בסעיף 74(א) לחוק, וכנגד סירוב זה פנתה העוררת לבית-משפט השלום בבקשה כי יצווה על המדינה ליתן לה לעיין בחומר שביקשה.

בית-משפט השלום (מפי כב' השופטת שירה בן שלמה) דן בבקשה, ולאחר שקלא וטריא החליט כי שומה עליה, על התביעה, "להעמיד לעיון המבקשים את הניסויים אשר נעשו עם המכשיר בטרם הוכנס הוא לשירות המשטרה". על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית-המשפט המחוזי, וכאן נהפכה הקערה על-פיה. כב' השופט צבי הרטל החליט - בסומכו עצמו על הלכות שנקבעו - כי הניסויים שנערכו בבמל"ז אינם בבחינת "חומר חקירה" כהוראת הדיבור כסעיף 74(א) לחוק, אשר על-כן אין חובה להציגו לפני העוררת (שלפנינו).

על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי.

בראשית הדברים אומר, כי על-פי ההלכה שנקבעה - הלכה שעורך-דין פטר, בא-כוח המדינה, הסב תשומת-ליבי אליה - אין עומדת לעוררת שלפנינו זכות ערר על-פי חוק. אכן, סעיף 74(ה) שלחוק מקנה זכות ערר על החלטה שניתנה בידי בית-משפט - לסרב עיון בחומר או להורות על עיון בחומר שנטען עליו כי "חומר חקירה" הוא - אך זכות ערר זו הינה זכות חד-פעמית. זכאים הם בעלי-דין לערר אחד בלבד ולא לשני עררים. ראו רע"פ 4207/96 - פרידן (לא פורסם); רע"פ 2470/98 - גבע (לא פורסם). משנמצא לנו כך, נוסיף ונדע כי אין ערר כדין מונח לפניי.

למעלה מן הצורך, וכדי לסתום את הגולל על טענות מסוג הטענות שהועלו לפניי, אוסיף שצודקת היא המדינה בטענתה כי אותם ניסויי ממל"ז שנעשו בעבר אינם "חומר חקירה" כהוראת הדיבור בסעיף 74(א) לחוק, אשר-על-כן אין לנאשם זכות עיון בהם.

הממל"ז החל משמש את משטרת התנועה בשנת 1993, ותקופה לא קצרה עמדו אנשי המשטרה בחקירות באשר לאמינותו של המכשיר. אותה עת היו הניסויים שנערכו בממל"ז בבחינת "חומר חקירה". המשטרה ביקשה להסתמך על ביצועי הממל"ז כדי להביא להרשעתו של נאשם בדין, ועד שהיו נכונים לסמוך על חיה זו כחיה מהימנה ונאמנה, ביקשו בתי-המשפט ללמוד ולידע את ביצועיה וללמוד ולהבין את הניסויים שנעשו בה. דרך העולם היא - דרך העולם ודרך המשפט - שמקום בו מבקש בעל-דין לסמוך על מכשיר חדיש להוכחת טיעוניו, מבקשים בתי-המשפט לעמוד על טיבו של אותו מכשיר, ושלא לקבל את ביצועיו כמהימנים וכאמינים עד שיוכח להם כי אכן מכשיר מהימן ונאמן הוא. כך הוא לאורך זמן מסויים עד היווצרה של מעין "מסה קריטית". לאחר היווצרה של "מסה קריטית" שוב אין מוטל עליו, על בעל-דין, להוכיח הכל מבראשית, ונוצרת חזקה שבעובדה כי המכשיר החדיש מכשיר אמין ומהימן הוא עד אם יוכח אחרת. מאותה עת ואילך רואים את כל הניסויים שנעשו בעבר כמו נבלעו ונטמעו בחזקה שבעובדה, והמבקש להפריך אותה חזקה עליו הנטל (הטקטי) להוכיח את טענתו.

בענייננו שלנו עברנו שלב זה של היווצרות "מסה קריטית". היה זה כב' השופט עמוס זמיר אשר בפרשת רחמני

(ע"פ 747/96) החליט - בהסתמכו על פיסקי-דין קודמים כי "קמה החזקה שבעובדה, לפיה מכשיר הממל"ז הוא אכן מכשיר ... אשר ניתן למדוד באמצעותו - באופן אמין ומדוייק - את מהירותו של רכב נוסע, ואשר תוצאות מדידותיו הן ראיות קבילות". פסק-הדין של כב' השופט זמיר