בג"ץ 2346/02 תנובה- מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ. בית הד

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.זוהי עתירה לביטול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה על פיו חוייבה העותרת לשלם למשיב 2 פנסיה בגובה ההפרש שבין פנסיה בשיעור של 25.5.% המשולמת לו על ידי המשיבה 3 לבין ערכה של אותה פנסיה לו היתה משולמת בשיעור של 40%.

2.העותרת, חב' תנובה בע"מ, העסיקה את המשיב 2 כעובד בשירותה החל משנת 1980 עד ליום פרישתו לגמלאות בשנת 1993. עם תחילת עבודתו בתנובה, קיים המשיב 2 שיחה עם מנהל מנגנון החברה (להלן - "המנהל") אשר במהלכה מסר לו זה האחרון כי עתיד הוא להיות זכאי לפנסיה בשיעור על 40%, וזאת על סמך חוברת "הלכות גמלאות" של המשיבה 3 - היא קרן הגמלאות. עם פרישתו של העובד התברר לו כי בפועל הוא זכאי לפנסיה מהקרן בשיעור של 25% בלבד. הוא פנה בתביעה נגד תנובה וקרן התגמולים למימוש ההבטחה שניתנה לו. בית הדין האזורי לעבודה קבע כממצא עובדתי כי המנהל אכן הבטיח למשיב 2 כי יהיה זכאי ל40%- פנסיה וכי זה מצידו הסתמך על נתון זה במסגרת מכלול תנאי ההעסקה שהובטחו לו. על רקע ממצא זה קבע בית הדין כי תנובה וקרן הגמלאות חייבות ביחד ולחוד בתשלום ההפרש בין סכום הפנסיה המגיע לעובד על פי תקנון הקרן לבין הסכום שהובטח לו על ידי המנהל המגיע לשיעור של 40%. בית הדין הארצי קיבל את ערעור קרן הגמלאות וקבע כי תנובה חייבת בהפרש האמור לבדה.

עתירת תנובה מכוונת כנגד חיובה בתשלום הפרש הפנסיה למשיב 2. טענתה היא כי שגה בית הדין בחייבו אותה לשלם את ההפרש כאמור, שכן משמעות התחייבותה כלפי משיב 2 היתה שהקרן תשלם סכום זה ולא היא עצמה, ואין לראות בדברי המנהל למשיב 2 משום התחייבות מצידה לערוב לתשלום הקרן עד לשיעור המובטח. כן נטען כי המקור לזכויות הפנסיוניות של עמית בקרן הפנסיה הוא תקנון הקרן. חובות המעביד מצטמצמים לתשלום הפרשי כספים לקרן הפנסיה ותו לא. לטענת העותרת, הותרת פסק הדין על כנו תהא בעלת תוצאות קשות ליחסי העבודה בישראל ולהסדרי הפנסיה הנוהגים במסגרתם.

3.לאחר עיון בפרטי העתירה ובתגובת המשיב 2 באנו לכלל מסקנה כי אין מקום כי בית משפט זה יזקק לעתירה. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין, והתערבותו מוגבלת למקרים בהם עולה טעות מהותית בפסיקתו, וכאשר דרישות הצדק מחייבות התערבות כזו. כך הוא, בין היתר, כאשר מדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית כללית המעלה ענין עקרוני שהשלכתו נרחבת (בג"צ 7029/95

הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה , פד"י נא(2) 63, 88; בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פד"י מ(1) 673, 693; בג"צ 3471/00 צויזנר נ' בית הדין הארצי לעבודה , דינים עליון נח, עמ' 65). עניינה של העותרת נדון בשתי ערכאות ובחינתו, על כל השלכותיו מוצתה. הוא כרוך בקביעת ממצאים עובדתיים בדבר אופי המצג שהניח המעביד בפני העובד ומידת הסתמכותו של העובד על מצג זה. קביעות מסוג זה אינן, דרך כלל, נושא להתערבות ערכאת ערעור. לא כל שכן, כאשר מתבקשת התערבות בג"צ בגלגול שלישי. אשר להיבט המשפטי, העותרת לא ביססה קיומה של טעות בפסיקת בית הדין, ומכל מקום לא טעות חריגה הגלויה על פניה, וגם לא הראתה פגיעה בעקרונות צדק אשר עשויה היתה, במקרה מתאים, להצדיק את התערבותנו. משמעות החלטת בית הדין היא כי עובד שהסתמך על מצג המעביד ביחס למרכיב חשוב בתנאי עבודתו, ובכלל זה תנאי הפנסיה שיגיעו לו בפרישתו, זכאי לעמוד על קיומו של מצג זה כלפי המעביד, האחראי לו. אין לראות בגישה זו משום פגיעה בעקרונות צדק ביחסי עבודה.

4.לאור האמור, אנו דוחים את העתירה של הסף משלא מצאנו עילה להתערבות בהחלטת בית הדין לעבודה.

העותרת תשלם למשיב 2 את הוצאות העתירה בסכום כולל של 10,000 ש"ח.