בג"ץ 235/01 ספן בע"מ נ. כונס הנכסים של החברה עו"ד עופר שפירא

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ו' אלשייך) מיום 18.12.2000, לפיה התיר בית המשפט קמא למשיב 1 ("הכונס"), כונס הנכסים של חברת לבידי אשקלון בע"מ ("לבידי אשקלון"), להפעיל את לבידי אשקלון על ידי קבלת הצעתה של קלת (1991) בע"מ (בפירוק ובניהול מיוחד), ולמכור לקלת את מלאי חומרי הגלם לייצור לבידים ואת מלאי התוצרת הגמורה של הלבידים המצויים בחצרי לבידי אשקלון. כל זאת על אף התנגדות המבקשת - חברת ספן בע"מ - וטענתה לפיה חלק מציוד זה נמצא בבעלותה.

2.לבידי אשקלון נקלעה להליכי כינוס נכסים ופירוק. קלת הציעה לשכור מן הכונס את מערכי הציוד של לבידי אשקלון, על מנת להפעילם. לשם כך, בכוונתה היה להעסיק כ100- עובדים לשעבר של לבידי אשקלון. לטענת המבקשת, לה הבעלות בציוד מסוים שנתפס על ידי הכונס. יוער, כי לבידי אשקלון והמבקשת נתונות לבעלות צולבת של חברת "עץ לבוד" בע"מ. המבקשת פתחה ביום 19.10.2000 בהליכים בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הדן בפירוק, כנגד המפרק הזמני וכנגד הכונס, להשבת הציוד שהיא טוענת לבעלות בו. בעוד בקשת המבקשת תלויה ועומדת, הגיש הכונס, ביום 10.12.2000, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המופקד על הכינוס, בקשה דחופה למתן הוראות בדבר הפעלת מפעל לבידי אשקלון ובדבר מכירת חומרי הגלם והתוצרת הגמורה שבו לקלת. הכונס הציג בפני בית המשפט את הצעתה של קלת וביקש לאשרה. המבקשת הגישה לבית המשפט תגובה בה הביעה את התנגדותה לבקשה.

3.בדיון שהתקיים ביום 18.12.2000, קיבל בית המשפט בתל-אביב-יפו את בקשת הכונס, על אף התנגדות המבקשת. הוא קבע כי שיקומו של מפעל קורס, במיוחד כאשר החלופה היא פליטתם של עובדים רבים לשוק מוכה אבטלה, הוא אחד השיקולים שעליו להביא בחשבון כאשר הוא עורך מאזן של אינטרסים, ובמקרה זה, איזון בין פגיעה בזכות קניינית, השנויה עדיין במחלוקת, אל מול החזרתם לעבודה של מספר בלתי מבוטל של עובדים. בית המשפט קבע כי הוא אינו מוסמך לדון בשאלת הבעלות בציוד לגופה, אלא אך להכריע בבקשת הכונס, בהתחשב במכלול טיעוני הצדדים.

4.בית המשפט קמא ציין כי עולה בבירור מתגובת המבקשת, שהחשש מתחרות הינו המניע העיקרי להתנגדותה. נקבע כי התנגדותה היא מהלך לגיטימי, ואולם יש לבחון את אינטרס המבקשת אל מול מכלול הנסיבות האחרות. לאחר שעשה כן, קיבל בית המשפט את בקשת המשיב. הוא קבע, כי לפי הערכת שווי שהונחה בפניו על ידי הכונס, עולה כי שווי הציוד לו טוענת המבקשת הוא כ10,000-$ מכלל ציוד שהוערך ב620,000-$. בית המשפט קבע, כי לא יעלה על הדעת שבשל מחלוקת על בעלות בציוד ששוויו קטן יחסית, ישארו שערי המפעל סגורים. על כן אישר את בקשת המשיב, תוך שקבע כי זכויותיה הנטענות של המבקשת יובטחו על ידי שריון סכום העולה ב25%- על שווי הציוד המוערך, וכן על ידי ביטוח מקיף וכולל לציוד. המבקשת הגישה ביום 24.12.2000 בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה לבית משפט זה, אך בקשתה נדחתה ביום 26.12.2000.

5.המבקשת טוענת, כי החלטת בית המשפט קמא אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם פסיקתו של בית משפט זה, אשר מעלה על נס את חשיבותה של זכות הקניין, בעוד אשר החלטת בית המשפט קמא, דחקה את זכות הקניין מפני "הזכות להתפרנס". לשיטתה, השיקול התעסוקתי הוא שיקול לבר משפטי, שהיה על בית המשפט לשקול אותו בזהירות רבה. לשיטתה, הוא לא יכול היה לראות לנגד עיניו את עניינים של עובדי לבידי אשקלון בלבד, אלא היה עליו להתייחס אף לטענת המבקשת כי להפעלת המפעל כפי שנתבקש עלולות להיות השלכות הרות אסון על מפעלים מתחרים, בהם מפעל המבקשת, ועל מצב התעסוקה בהם.

עוד טוענת המבקשת, כי בית המשפט קמא קבע את שוויו של הציוד בהתבסס על מסמך אשר הוצג על ידי הכונס במהלך הדיון, ואשר כונה על ידי בית המשפט "הערכה של שמאי מוסמך", על אף שלא הוגש כראיה, לא היה ערוך כחוות דעת מומחה, והתייחס באופן חלקי ושגוי לציוד שהמבקשת טוענת לבעלות בו. למבקשת עצמה לא ניתנה, על פי טענתה, הזדמנות להביא ראיות לעניין זה. המבקשת מוסיפה, כי בית המשפט קמא קבע בהחלטתו מדד מהפכני להערכת "עוצמתה" של זכות הקניין והוא שוויה של הזכות. לטענת המבקשת, להפעלת מדד זה עלולות להיות השלכות בלתי רצויות.

6.דין הבקשה להידחות. החלטתו של בית המשפט קמא ניתנה, לאחר שבחן את מכלול הנסיבות, תוך ניסיון לאזן בין האינטרסים השונים שבבסיס טענות הצדדים. נוכח ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, לא נראה כי יש בהחלטתו חריגה כלשהי מתחום הסבירות, מה גם שזכויות הצדדים לא נקבעו באורח סופי בהחלטת בית המשפט. בית המשפט נקט בצעדים לשמירת זכויותיה של המבקשת, על ידי קביעת חלופה סבירה להשבה בעין. יש לציין, כי טענות המבקשת המופנות כלפי הערכת השמאי עליה התבסס בית המשפט קמא בהחלטתו אינן יכולות להועיל לה. ההחלטה נשוא הבקשה היא החלטת ביניים בהליך של כינוס, הניתנת להשגה על ידי בקשה לעיון חוזר, וסופיותה כפופה בכל מקרה לתוצאות הליכי הכינוס בכללותם. שיקול זה תומך אף הוא בהימנעות מהתערבות בהחלטה בשלב זה. לעניין זה יש לציין, כי טוב עשתה המבקשת בהגישה בקשה זו למתן רשות ערעור, אף אם ציינה כי עשתה כן "לשם הזהירות בלבד" (ראו ע"א 2144/98 א.ש. רהט הנדסה בע"מ נ' כונס הנכסים לנכסי הר-סיך לבניין בע"מ , (תק-על 98(2) 740)).

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.