בג"ץ 2366/02 מוהנד עובייד נ. מדינת ישראל

1.העורר, תושב עיסוויה, הואשם בעבירות של חברות בארגון עויין ובנשיאת נשק והחזקת נשק בניגוד לחוק. בכתב האישום מיוחס לו כי התגייס לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין והינו חבר בארגון זה, וכן כי אחיו ביקשו להחביא בעבורו שני מטעני צינור וכדורים לנשק וכתוצאה מכך הטמין את אמצעי לחימה אלה בבור בחצר ביתו.

2.המדינה בקשה את מעצרו עד תום ההליכים של העורר, ובית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה והורה על מעצרו כאמור, וזאת לאחר שמצא, בהסכמת בא כוח העורר, כי קיימות ראיות לכאורה באשר לעבירות הנשק, ומשלא ראה לנכון להורות על חלופת מעצר בהינתן אופי העבירות והסיכונים הרבים הטמונים לבטחון הציבור במעורבות בעבריינות טרור.

3.על החלטה זו נסב הערר שלפני. טענתו המרכזית של בא כוח העורר, עו"ד אבו עטא, היא כי המדינה מחוייבת מכח הבטחה להסכים לשחרור מרשו במקרה זה, וזאת מן הטעם כי הובטח לעורר בסמוך לפני מעצרו כי אם יגלה את מקום המסתור של הנשק לא ייעצר וישוחרר לביתו. הוא אמנם גילה את מקום המסתור אף כי לא מיד אלא לאחר מספר ימי חקירה, אולם גם כך, על-פי הטענה, על המדינה לעמוד מאחורי התחייבותה כאמור. עוד הסביר עו"ד אבו עטא כי המניע לאיחור שחל בהסגרת הנשק מבחינת העורר נבע מחששו להפליל את אחיו שנעצר קודם לכן, ורק לאחר שהשניים נפגשו ושוחחו, וככל הנראה לאחר תיאום ביניהם, נכון היה העורר לגלות את מקום מסתור הנשק. בתנאים אלה, תכלית ההבטחה התגשמה לדבריו, ויש, על כן, לשחרר את העורר כמובטח.

המדינה מתנגדת לשחרור העורר על רקע טענה זו, ומצביעה על כך כי ההבטחה, שאמנם ניתנה, נשאה אופי צר ומצומצם ועיקרה בנכונות שלא לעצור את העורר אם יסגיר את האמל"ח באופן מיידי - דבר שלא נעשה. משכך, לא נתקיימו התנאים המוקדמים למימוש ההבטחה, ובמכלול נתוני הענין, ונוכח אופי העבירות המיוחסות לעורר, ועל רקע הנסיבות הבטחוניות הקשות המאפיינות את התקופה, אין מקום לשחרור העצור.

4.בנסיבות ענין זה, אלמלא ההבטחה שניתנה, לא יכול היה לעלות ספק בדבר הצורך בהחזקת העורר במעצר עד תום ההליכים למשך תקופת משפטו. מעורבות בהחזקה ובהטמנה של אמצעי לחימה שנועדו מעצם טיבם לפגוע בבטחון הציבור מחייבת נקיטת אמצעי זהירות להסרת הסיכון בדרך של מעצר הגורם המעורב ובידודו מגורמי הסיכון. בנסיבות ענין זה, חרף העובדה כי העורר נעדר עבר פלילי קודם, מעשיו בהטמנת הנשק מצביעים על מסוכנות חמורה לבטחון הציבור, וחלופת מעצר במצב דברים זה הינה אופציה בלתי מתאימה במיוחד על רקע חומרת המצב הבטחוני בתקופה האחרונה. שחרור בחלופה בנסיבות אלה עלול להיות שקול להסרת מחסום מפני העורר להשתלב בפעילות טרור הרוחשת בימים אלה מכל עבר, ואין צריך לומר כי בנסיבות ימים אלה הפיקוח על קיום תנאי חלופת המעצר הינו קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרי.

אלא שגם בנסיבות אלה יש לתת את הדעת להבטחות הרשות החוקרת לנחקר שעליה, בדרך כלל, לקיימן כלשונן וכרוחן. כבר עמד בית משפט זה בעבר על חובתה של התביעה לכבד הסכמים בינה לבין הנחקר או הנאשם, וברי כי על מערכת אכיפת החוק על כל שלוחותיה לעמוד במילתה, שאם לא כן עלול להיפגע בסיס האימון בדרכי פעולתה ומהלכיה. דברים אלה יש לסייג בכך, שככל התחייבות שלטונית, כן גם התחייבות בתחום הדיון הפלילי, אינה התחייבות מוחלטת אלא יחסית, והיא כפופה להילכת ההשתחררות, מקום שהאיזון בין שיקולי טובת הכלל ושלום הציבור העשויים להניע את הרשות לחזור בה מהתחייבותה גוברים על טובתו של הנחקר או הנאשם כמו גם על האינטרס הציבורי הכללי המורה כי, דרך כלל, הבטחות הרשות הציבורית יש לכבד כתנאי להבטחת אמינותן של זרועות השלטון בעיני הציבור. (השווה בג"צ 218/85 ארביב נ. פרקליטות מחוז המרכז , פד"י מ(2) 393, 402; ע"פ 6411/98 מנבר נ. מדינת ישראל , פד"י נה(2) 150, 211; בג"צ 5319/97 קוגן נ. פרקליט צבאי ראשי ואח' , פד"י נא(5) 67, 78 ואילך).

בענייננו, אכן ניתנה הבטחה של הגורם החוקר לעורר, והתביעה אינה מתכחשת לכך, ואינה מבקשת לחזור בה מהבטחתה. אין עומדת בפנינו השאלה האם שיטת מתן הבטחות לחשוד כי לא ייעצר אם יאמר דברים או יעשה מעשים מסוימים היא נכונה, רצויה או יעילה, ובכלל זה במקרים בהם מדובר בחשד לעבירות בעלות גוון של טרור לאומני אשר בהן מתנגשים, לכאורה, שיקולים שונים הכרוכים בבטחון הציבור - הצורך באכיפת החוק כלפי חשוד ומעצרו בעילת מסוכנות מול החשיבות שבאיתור אמצעי לחימה שהוסתרו על-ידו שמציאותם בשטח מהווה, היא עצמה, מקור סכנה, המצדיקה, לעיתים את שחרורו להשגת מטרה זו. שאלה זו עניינה מדיניות גורמי החקירה והתביעה, וניתן להניח כי מכלול השיקולים והאיזונים הנדרשים ברקעה נשקלים באורח ראוי.

מכל מקום, אנו נדרשים לבחון את מהות ההבטחה שניתנה במקרה זה על רקע השאלה האם נתוני ההבטחה נתקיימו והאם היה על רשויות התביעה לקיימה. מזכרון דברים שהוגש מיום 25.2.02 עולה כי כאשר הגיעו אנשי המשטרה לראשונה לבית העורר על רקע החשד למעורבותו בפרשת הנשק נאמר לו, בזו הלשון: "איננו מעונינים לפתוח עמו בחקירה בנוגע לאשר היה וכל שמענין אותנו זהו הפקדון שקיבל. הבהרתי לנדון כי במידה ויסגיר לידינו את הנשק ישאר בביתו אולם אם יתעקש וישאר בהכחשתו אזי נצטרך להביאו עמנו לחקירה."

מנוסח ההבטחה כפי שנרשמה עולה כי נאמר לעורר שהוא לא ייעצר וישאר בביתו אם יסגיר את הנשק באותו מעמד . מהות ההבטחה בהקשר זה ובנוסח הזה נועדו להדגיש את הצורך המיידי בהסגרת הנשק כדי להסיר את הסיכון הצפון ממנו, ולאזן בדרך זו בין אינטרס אכיפת החוק שהיה מצדיק את עיכובו של העורר לחקירה לבין אינטרס אחר הכרוך בבטחון הציבור שהניע את הרשות החוקרת להעמיד בראש העדיפות את איתור הנשק ותפיסתו לבל ייעשה בו שימוש על ידי גורמים עויינים. איזון זה היה תקף לשעתו בלבד ומרגע שהעורר סירב לשתף פעולה ולא חשף באופן מיידי את מקום מסתור הנשק, הופר האיזון ונותר הסיכון הבטחוני בעינו למשך פרק זמן נוסף משעלה הצורך במעצרו ובחקירתו של העורר אשר נמשכו מספר ימים עד אשר חשף את מקום המסתור של הנשק. בכך לא מומשו תנאי ההבטחה שנועדו להסיר לאלתר את הסיכון מהנשק שהוסתר. ההבטחה ניתנה על רקע חומרת המצב הבטחוני השורר כיום והנסיבות על רקען ניתנה מחייבות פרשנות מצמצמת. הרחבת התפרשותה של ההבטחה למצבים שמעבר להקשר הקונקרטי בהן ניתנה חורגת מגדרה של כוונת הגורם המבטיח, ואינה מתיישבת עם הנסיבות הכוללות של המקרה, במיוחד על רקע מצוקת התקופה האחרונה שסימניה הם מעשי פיגועי טרור חוזרים ונישנים.

לאור זאת, צדק בית המשפט המחוזי לכשקבע כי השארתו של העורר במעצר איננה עומדת בסתירה להבטחה שניתנה לו, אשר תנאיה, כאמור, לא נתקיימו.

לאור האמור, אין מנוס מדחיית הערר והשארת החלטת בית המשפט המחוזי בעינה לפיה על העורר להיות מוחזק במעצר עד לסיום משפטו.