בג"ץ 2383/14 עמותת מבוי סתום נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

השופט צ' זילברטל:

1.

בעתירה זו, שהוגשה ביום 31.3.2014, התבקש צו על תנאי שיורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יוארך צו העיכוב מן הארץ שהוצא נגד המשיב 3 (להלן: המשיב ) עד שיינתן על ידו גט לעותרת 2 (להלן: העותרת ), ומדוע לא יבוטלו החלטות שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים המורות לעותרת להפקיד כספי ערבות כתנאי למתן הגט. עוד התבקש בית משפט זה ליתן צו ביניים המורה על המשך עיכוב יציאת המשיב מהארץ עד למתן הכרעה בעתירה. בתמצית, העותרת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 2001 ולאחר זמן פרץ ביניהם סכסוך שבעטיו ניהלו התדיינות בבית הדין הרבני. בגדר התדיינות זו ניתן ביום 13.12.2009 צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המשיב. ביום 5.3.2014, בגדר ערעור לבית הדין הרבני הגדול, החליט בית הדין כי על העותרת להפקיד בבית הדין סך של 50,000 דולר שיועבר למשיב עם מתן הגט. במקביל החליט בית הדין הרבני האזורי כי אם העותרת לא תפקיד את הסכום אותו חויבה להפקיד, לא יוארך צו עיכוב היציאה נגד המשיב שעמד אז בתוקפו עד ליום 1.4.2014. זה, בתמצית, הרקע לעתירה דנא, בה נטען, בין היתר, כי נפל פגם בהחלטה לחייב את העותרת בתשלום סכום כסף כתנאי לקבלת גט וכי ראוי היה להותיר בעינו את צו עיכוב היציאה נגד המשיב עד למתן הגט, ללא חיוב העותרת "לקנות" את חרותה בכסף.

את העתירה הגישו, בצד העותרת, גם העותרות 1, 3 ו-4, עמותות הפועלות למען מסורבות גט ועגונות.

2.

עם הגשת העתירה ניתן צו ארעי שהאריך את תוקף צו עיכוב יציאת המשיב מהארץ. המשיב הגיש ביום 3.4.2014 תגובה לבקשה למתן צו ביניים. ביום 7.4.2014 ניתן צו ביניים כמבוקש והוחלט על העברת העתירה לדיון שייקבע בהקדם בפני מותב תלתא. הדיון בעתירה נקבע ליום 11.6.2014. ביום 22.4.2014 הודיע בא-כוח המשיב על פטירתו המצערת של מרשו. נוכח הודעה זו הוריתי לעותרות להודיע עמדתן באשר להמשך ההליכים. העותרות הודיעו כי לטעמן העתירה אינה מתייתרת ויש לדון בה, מכוחם של שני טעמים עיקריים: האחד, טעם עקרוני, הנעוץ בכך שהחלטות בית הדין הרבני מבוססות על דין דתי והופכות, הלכה למעשה, את פסיקת בית המשפט העליון בעניין החובה לנהוג על פי כללי המשפט האזרחי. הטעם השני, המעשי, ולפיו אם יעמדו פסקי הדין של בית הדין הרבני על כנם, תהיה העותרת חשופה לתביעת יורשי המשיב בגין הכספים, ובכך "תמשיך האשה להיות קורבן ל'דמי הסחיטה' בניגוד לחוק בישראל ובניגוד לפסיקת בית משפט נכבד זה".

3.

אין לקבל את עמדת העותרות לענין הותרת העתירה תלויה ועומדת לאחר שחל שינוי מהותי ועקרוני בנתוני היסוד שעליהם היא היתה מושתתת. פטירתו של המשיב יצרה מצב חדש לחלוטין, הן בכל הנוגע לסטטוס של העותרת כאשה נשואה, הן בכל הנוגע למערכת החיובים שבין הצדדים (כיום, בין העותרת לבין יורשי המשיב או עזבונו). בית הדין הרבני לא נתן עדיין דעתו להשלכות פטירת המשיב על החלטותיו-שלו ואין לנהל דיון בנדון לראשונה בבית משפט זה.

מכאן שאין מנוס מהמסקנה, לפיה פטירת המשיב גרמה לכך שהעתירה, בצורתה הנוכחית, התייתרה ואינה מצריכה הכרעה. השאלה, האם עדיין קיימת לעותרת חובה להפקיד סכומי כסף לטובת יורשי המשיב, כלל לא נבחנה על ידי בית הדין הרבני והזיקה בין הפקדתם לבין מתן הגט אינה קיימת עוד.

בנסיבות אלה דין העתירה להימחק.

4.

העתירה נמחקת. הדיון שנקבע בוטל.