פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בג"ץ
2384/11 - ד'
בפני:
כבוד הרשמת דנה כהן-לקח
העותרים:
1. אבראהים עלי דאוד צבאח
2. המוקד להגנת הפרט מיסודה של לוטה זלצברגר
נ ג ד
המשיבים:
1. המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית
2. ראש המנהל האזרחי
3. היועץ המשפטי לגדה המערבית
בקשה למחיקת העתירה
החלטה
לפניי בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות לטובתם, לאחר שהעתירה נמחקה לפי בקשתם.
1.
העתירה שבכותרת הופנתה מלכתחילה לקבלת שני סעדים עיקריים. שני הצדדים מסכימים כי אחד הסעדים שהתבקשו במסגרת העתירה הינו תלוי ועומד להכרעה במסגרת עתירות אחרות, ולפיכך עניינו לא נדון במסגרת ההליך שבכותרת. עוד אין חולק כי לעותר 1 (להלן: העותר ) ניתן מלוֹא הסעד השני שהתבקש במסגרת העתירה - חידוש היתר כניסה למרחב התפר לצרכים חקלאיים. עיקר המחלוקת בין הצדדים לפניי נוגעת לשאלת מיצוי ההליכים טרם הגשת העתירה. זאת, בשים לב לכך שמיצוי הסעד המנהלי מהווה אחד התנאים לפסיקת הוצאות לטובת יוזם עתירה שנמחקה (לאמות-המידה החלות בבקשה לפסיקת הוצאות, ראו: בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993); לטעמים המונחים בבסיס אמת-המידה שעניינה מיצוי הסעד המנהלי, ראו לאחרונה: בג"צ 7505/10 בני-חארת נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (לא פורסם, 25.7.2011)).
2.
בתגובתם המקדמית לעתירה טענו המשיבים כי טרם הגשת ההליך שבכותרת, לא התקבלה כל בקשה פורמאלית מטעם העותר לחידוש היתר הכניסה למרחב התפר, ומסיבה זו בקשה כאמור לא טופלה עובר להגשת העתירה. נטען כי כל שהתקבל בעניינו של העותר בחודשים שקדמו להגשת ההליך, היא פנייה בכתב של בא-כוח העותר ללשכה המשפטית באיו"ש - שהיא איננה הגורם המנהלי הרלוונטי, וממילא לא יכולה לבוא במקום הגשת בקשה פורמאלית לגורם המתאים. על רקע זה, השיבה הלשכה המשפטית באיו"ש לבא-כוח העותר במכתב מיום 2.2.2011, כי פנייתו אינה מעלה סוגית משפטית והיא הועברה לקצין פניות ציבור (עקב תקלה, התברר בדיעבד כי הפנייה לא הועברה בפועל לקצין פניות הציבור); וכי לצורך בירור קיומה של מניעה ביטחונית יש לפנות למת"ק הגזרתי או למשרדי הקישור הפלסטיני. המשיבים הוסיפו וציינו בתגובתם המקדמית לעתירה כי בדיקה פרטנית העלתה כי גורמי הביטחון אינם מתנגדים להנפקת היתר עבור העותר וכי "...ככל שתוגש על-ידי העותר בקשה מתאימה, זו תענה תוך זמן קצר".
יוער כי במסגרת תגובתם לבקשה לפסיקת הוצאות, צירפו המשיבים תעודת עובד ציבור מהמנהל האזרחי באיו"ש, בתמיכה לטענתם כי בחודשים טרם הגשת העתירה לא הגיעה כל בקשה פורמאלית מטעם העותר לחידוש ההיתר הנדון, וממילא לא ניתן היה לטפל בבקשה כאמור.
3.
בתגובת המשיבים לבקשה לפסיקת הוצאות צוין כי לאחר הגשת העתירה, ובהמשך לאמור בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, הגיש העותר בקשה לחידוש היתר כניסה למרחב התפר לצרכים חקלאיים במת"ק הגזרתי הפלסטיני. הבקשה הועברה לבחינת הצד הישראלי לפי הנוהל המקובל, היא נבחנה לגופה, ובסמוך לאחר מכן הונפק לעותר ההיתר המיוחל – תחילה לתקופה של 6 חודשים ולאחר מכן לתקופה של שנתיים.
4.
עיון בכתב העתירה העלה כי בעת הגשת ההליך, טען העותר כי לקראת תום תקופת היתר הכניסה הקודם שהיה ברשותו, הוגשה מטעמו בקשה פורמאלית לחידוש ההיתר הנדון. טענה זו הועלתה בכתב העתירה בכלליות, ללא פירוט המועד המדויק בו הוגשה הבקשה והגורם אליו היא הוגשה, ובלא תיעוד התומך בטענה זו. בהתחשב בכך, ביקשתי את תגובת העותר לטענת המשיבים בדבר אי מיצוי ההליך המנהלי. הוספתי כי על העותר לצרף תיעוד מתאים לטענתו כפי שהועלתה בכתב העתירה, לפיה לקראת תום תקופת ההיתר הקודם שהיה ברשותו, הוא הגיש בקשה פורמאלית לחידוש ההיתר הנדון. בא-כוח העותר הגיש תשובה מפורטת מדוע אין אפשרות לצרף תיעוד בדבר העברת בקשות לחידוש היתרים מהמת"ק הפלסטיני למת"ק הישראלי. עם זאת, על-אף החלטתי המפורשת, לא נמסר מידע ברור מתי ולאיזה גורם הגיש העותר לפי טענתו את הבקשה הפורמאלית לחידוש ההיתר. יוצא, אפוא, כי התיעוד היחיד שהוגש מטעם העותר בהקשר זה הוא מכתב הפנייה של בא-כוחו בדצמבר 2010 ללשכה המשפטית באיו"ש, שהיא איננה הגורם המנהלי המוסמך למתן היתרים . בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי העותר מיצה את הסעד המנהלי טרם הגשת ההליך.
יוער כי לאחר הגשת העתירה, ומשהעותר הגיש בקשה מתאימה לחידוש ההיתר באמצעות המת"ק הפלסטיני, טופלה הבקשה בצד הישראלי וההיתר המבוקש ניתן. לא מן הנמנע כי הגשת בקשה כאמור טרם הגשת ההליך, היתה חוסכת את הצורך בהגשת העתירה מלכתחילה.
זאת ועוד; בהעדר תיעוד מתאים מטעם העותר, נותרת על-כנה תעודת עובד הציבור שהגישו המשיבים לפיה טרם הגשת העתירה לא התקבלה לידיהם בקשה פורמאלית מטעם העותר לחידוש היתר הכניסה למרחב התפר לצרכים חקלאיים, ולפיכך בקשה כאמור ממילא לא יכולה היתה לזכות לטיפול. בהתחשב בכל אלה, אינני סבורה כי מוצדק לגלגל לפתחם של המשיבים את הוצאות הגשת העתירה.
5.
למען שלמות התמונה יצוין כי עיינתי בהליכים האחרים אליהם הפנה בא-כוח העותר בטיעוניו (בג"צ 2546/11 ובג"צ 2548/11), ובאתי למסקנה כי הנסיבות שנדונו באותם הליכים שונות מנסיבות המקרה דנן בהיבט עליו עמדתי, ולפיכך אין להקיש מאותם הליכים למקרה שלפניי לעניין פסיקת ההוצאות.
6.
סוף דבר; משלא שוכנעתי בדבר מיצוי הסעד המנהלי טרם הגשת העתירה; ובהתחשב בפתרון המהיר שניתן לעותר לאחר הגשתה; לא ראיתי להיעתר לבקשת העותרים לחיוב המשיבים בהוצאותיהם. הבקשה בעניין זה נדחית, אפוא.
ניתנה היום, כ"ז באלול
תשע"א (26.9.2011).
דנה כהן-לקח, שופטת
ר ש מ ת