בג"ץ 23927-12-24 בג"ץ 23927-12-24

השופט חאלד כבוב:

לפנינו "עתירה כנגד החלטת רשות מקרקעי ישראל [...] שלא לפעול להשבת סכומים בהיקף של מיליוני ₪ שנגבו ביתר על ידי החברה הממשלתית להגנת ים המלח [...] בתור 'הוצאות פיתוח' במתחם המלונאות בים המלח". בגדרי העתירה נתבקשנו להוציא צו על תנאי המורה למשיבים לבוא ולנמק: "מדוע הרשות לא תפעל על פי החלטות ההנהלה שלה להשבת כספים ששולמו ביתר לחברה על ידי זוכים במכרז; מדוע הרשות לא תפעל בהתאם להסכם שבינה לבין הרשויות המקומיות ותעביר למועצה האזורית תמר 12% מהסכומים שנגבו ביתר; לתת כל סעד אחר להבטחת זכויות העותרות".

רקע

1.ככל שניתן להבין מהעתירה ומנספחיה, ביום 24.08.2022 העותרות, חברות העוסקות בין היתר בתחום התיירות, זכו במכרז שפרסמה רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) לרכישת חלק מהזכויות בארבעה מגרשי קרקע באגן הדרומי של ים המלח. זאת, על רקע הסכם שנחתם בין רמ"י לחברה הממשלתית להגנת ים המלח (להלן: חל"י) לפיתוח תשתיות באזור, בין היתר לצרכים תיירותיים.

2.לפי הטענה, העותרות שילמו להערכתן סך של 84 מיליון ש"ח מעבר לתקציב הפיתוח שנקבע (להלן: ההפרש), כאשר בהתאם להחלטת הנהלת רמ"י מיום 05.08.2020, על פיה "ככל שסכום הזכייה יהיה גבוה מעלות הפיתוח המאושרת, הרי שחל"י תתחייב כלפי רמ"י להעביר לקופתה את ההפרשים", על חל"י היה להשיב את ההפרש לרמ"י. ברם, למיטב ידיעתן של העותרות, הדבר לא נעשה ורמ"י לא פעלה לגביית ההפרש. לשיטת העותרות, חרף העובדה שלא נקבע מהו המועד להשבת ההפרש לרמ"י, על רמ"י היה לדרוש את השבתו בסמוך לאחר שבוצע התשלום, עוד בחודש נובמבר 2022. כן נטען, כי מחדלה האמור של רמ"י הוביל להסטת תקציבים בהיקף של עשרות מיליוני ש"ח; וכי אי גביית הסכום העודף פוגעת גם במשיבה 4 ושוללת ממנה זכויות בהתאם לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965.

מנספח 12 לכתב העתירה עולה, כי ביום 27.08.2024 העותרות פנו, באמצעות בא-כוחן, למנהל רמ"י במכתב שכותרתו "בקשה לקבל מידע בהתאם לסעיף 7א לחוק חופש המידע הסכם להסבת תקבולי מכרז לחברה הממשלתית להגנת ים המלח". בגדרו, התבקש להודיע לעותרות "על הצעדים שהיא נקטה ונוקטת להחזרת הסכומים שנגבו ביתר, וליישם החלטת הנהלת רמ"י עד ליום 31/11/2024"; אך עד למועד הגשת העתירה לא התקבל מענה בנדון.

דיון והכרעה

3.לאחר עיון, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף.

4.הלכה ידועה כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יידרש לעתירה שהוגשה לפני שהתקבלה החלטה סופית לגופו של עניין; אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן (להרחבה ראו: בג"ץ 5404/23 ריינדיר אנרגיה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקה 7 (27.07.2023) (להלן: עניין ריינדיר)). הדברים נכונים מקל וחומר מקום בו אין כל החלטה מינהלית שניתן להשיג עליה בערכאה שיפוטית (בג"ץ 3248/24 פלוני נ' משרד ראש הממשלה, פסקה 8 (30.05.2024)); שכן "[...] משטרם התקבלה כל החלטה, לא מתקיים הבסיס הנדרש לקיום ביקורת שיפוטית עליה. במקרים כאלה יש לתת לרשות המוסמכת הזדמנות להשלים את תהליך קבלת ההחלטות, אשר אף עשוי לייתר בסופו של דבר את הדיון בעתירה או למצער לחדד את המחלוקות כך שזו תתנהל בצורה יעילה יותר" (ראו למשל: בג"ץ 5586/22 אגוד מכוני הרישוי בישראל נ' שר האוצר, פסקה 5 (24.08.2022)). וכן נקבע לעניין זה בפסיקה, כי בטרם תוגש עתירה נגד רשות מינהלית, מוטל על העותר לפנות לרשות, לבקש ממנה למלא את חובתה ולהחליט בנדון, תוך מתן שהות סבירה לעשות כן (עניין ריינדיר, והאסמכתאות שם).

5.כפי שעולה מהעתירה, רמ"י לא קיבלה החלטה קונקרטית בדבר אי-גביית ההפרש, ובמובן זה דומה כי העתירה הקדימה את זמנה. כמו כן, מסופקני אם אכן ניתנה לרמ"י ההזדמנות לקבל החלטה בנדון, תוך מתן שהות סבירה לשם כך. שכן, כעולה מהעתירה ומנספחיה, ביום 27.08.2024, יום לאחר שהעותרות שלחו פנייתן לרמ"י, נשלח לעותרות אישור קבלה, בגדרו צוין כי פניית העותרות הועברה לטיפול מול הגורמים המקצועיים במשרד וכי "מתן מענה יינתן בהקדם". בטרם העותרות קיבלו מענה בנדון, ומבלי שנטען לפנינו כי נעשה כל ניסיון נוסף מצדן לברר מה עלה גורל בפנייתן או אם הוגשו פניות נוספות מטעמן, הן בחרו להגיש את העתירה. נוכח כלל נסיבות העניין, ובהן גם אי-בהירות לשון הפנייה, התשתית הנורמטיבית עליה היא נסמכת, ומסגרת הזמנים האמורה, מסופקני אף אם העותרות עמדו בחובתן למיצוי הליכים, שכן כידוע, אין די אך בפניה לרשות כדי לצאת ידי חובה (בג"ץ 5066/24 פלונית נ' שר המשפטים, פסקה 3 (26.06.2024)).

6.נוכח האמור, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות.