בג"ץ 24050-07-26בג"ץ 24050-07-26

השופט דוד מינץ:

עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר כי נורה למשיב 1, מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל (להלן: המשיב), לבטל את החלטתו מיום 3.6.2026 בדבר מניעת גישת העותר להר הבית בשל פגמים שונים שנפלו בה. עוד התבקשו סעדים שונים שעניינם באופן הפעלת נוהל "הגבלת גישה להר הבית" (להלן: הנוהל) על ידי המשיבים נגד בני הדת המוסלמית באופן רוחבי.

בתמצית שבתמצית, ביום 25.5.2026 נערך לעותר שימוע במשטרת ישראל, משיבה 2, (להלן: המשיבה) בנושא הרחקתו מהר הבית. זאת בשל חשש ממשי כי הוא עתיד לעשות שם מעשים שיגרמו לפגיעה חמורה בסדר הציבורי, בשלום הציבור או בביטחונו. בהמשך לכך, ביום 3.6.2026 התקבלה החלטת המשיב לפי סעיף 4א לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א-1971, שבה נקבע כי העותר לא ייכנס, לא ישהה ולא יימצא בשטח הר הבית ומבואותיו משום שהדבר נחוץ לשם מניעת פגיעה חמורה בביטחון הנפש או הרכוש, וכי תוקפה של ההחלטה הוא עד ליום 25.11.2026.

העותר טען כי פנה במכתב למשיב ביום 22.6.2026 בבקשה שיבחן מחדש את החלטתו ויבטלה, וביום 8.7.2026 הוגשה העתירה שלפנינו.

בעתירה נטען, בעיקרם של דברים, כי יש לבטל את החלטת המשיב שעה שהיא נגועה בחוסר סבירות קיצוני ושעה שהוא סטה בה מתכלית הסמכות הנתונה לו. נטען כי השימוע שנערך לעותר היה פיקטיבי ולמראית עין בלבד מבלי שהוצגו לו הראיות או החשדות בעניינו; כי ההחלטה התקבלה מבלי שהמשיב הציג כל תשתית עובדתית באופן המעורר חשש כי ההחלטה נשאה אופי שרירותי ואף עונשי; כי ההחלטה ניתנה בהיעדר נימוקים תוך הפרת חובת ההנמקה; וכי האופן שבו מפעילים המשיבים את הנוהל נגד בני הדת המוסלמית חורג מתכליתו.

בתגובתם המקדמית טענו המשיבים כי ההחלטה הפרטנית שהתקבלה בעניינו של העותר מבוססת, סבירה ומידתית ונסמכה על חומר חסוי. עוד נטען כי לעותר הייתה אפשרות להשמיע טענותיו במסגרת הליך השימוע וחרף בקשתו להעביר טענותיו בכתב הוא נמנע מלעשות כן; וכי לא התקבלה אצל המשיבים פנייה מוקדמת של העותר לאחר קבלת ההחלטה בעניינו, כך שהוא לא עמד בחובת מיצוי ההליכים המוטלת עליו. לצד כל האמור צוין כי לאחר קבלת ההחלטה בעניינו של העותר, ניתן פסק דין בבג"ץ 67138-06-26 אבו הדוואן מ' מפקד מחוז ירושלים (6.8.2026) על ידי בית משפט זה, אשר עסק בסוגיה של הרחקה מהר הבית. בפסק הדין נקבע מה נדרש לפרט בטופסי הזימון לשימוע, ובתוך כך כי יש לכלול בהם אזכור של העניין שבגינו מתקיים הליך השימוע, למשל התייחסות למועד ולמקום של אירוע ההפרה או התייחסות לפרפרזה. בהתאם לכך, נמסר כי המשיבה תיקנה את טופסי הזימון לשימוע. נוכח האמור, המשיבים הציעו כי לעותר ייערך שימוע נוסף שלאחריו תתקבל החלטה עדכנית בעניינו והבהירו כי בנסיבות אלו דין העתירה להימחק.

ביום 6.9.2026 הוריתי כי העותר יתייחס לאמור בתגובה המקדמית מטעם המשיבים וזאת עד ליום 14.9.2026, אך הוא לא עשה כן.

לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה המקדמית הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. מהצעת המשיבים עולה כי הם נכונים לקיים שימוע נוסף לעותר ולקבל החלטה חדשה בעניינו. על כן, בנסיבות אלה אין מקום להוסיף ולברר את חלקה של העתירה שעוסק בעניינו הפרטני של העותר במתכונת הנוכחית (ראו והשוו: בג"ץ 46877-04-26 פלוני נ' המחלקה לשירותים חברתיים נשר, פסקה 5 (4.5.2026); בג"ץ 74489-12-25 גפן נ' משרד המשפטים/פרקליטות המדינה, פסקה 15 (29.3.2026); בג"ץ 37015-09-25 ארגון לביא נ' היועצת המשפטית לממשלה (6.1.2026)).

אשר לסעדים הרוחביים שהתבקשו על ידי העותר בנוגע לאופן הפעלת הנוהל על ידי המשיבים כלפי בני הדת המוסלמית. במכתב שצירף העותר לעתירתו, שכאמור המשיבים טענו כי כלל לא הגיע אליהם, העותר לא העלה כל טענה רוחבית בעניין הפעלת הנוהל על ידי המשיבים, וטענות אלה נטענו בעלמא לראשונה בעתירה שלפנינו. כל שטען העותר נוגע אך ורק להרחקתו שלו מהר הבית. הא ותוּ לא. על כן, בכל מקרה העותר לא עמד בחובתו למיצוי הליכים בנוגע לסעדים אלה ולא מתקיימים התנאים לדיון שיפוטי בטענותיו בעניין זה (בג"ץ 23200-04-26 ממן נ' השר לשירותי דת, פסקה 2 (19.4.2026); בג"ץ 2433/24 ברזון-מקאי נ' ראש הממשלה, פסקה 6 (1.4.2024); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד 352-346 (2017)).

העתירה נדחית אפוא. לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות.