בג"ץ 2414/11 עודה עותמאן נ. בית הדין הארצי לעבודה

1.

העותר הוא מורה, עובד מדינה, שיצא לגמלאות ביום 31.8.2003, לאחר שלימד לפחות מאז שנת 1962 בבית הספר "אחמדייה" בחיפה (להלן: בית הספר ). הצדדים שבפנינו היו חלוקים בשאלה של חישוב היקף הגמלה שלה היה זכאי העותר – האם תכלול גם את השנים שבהן בית הספר היה בבעלות העדה האחמדית (בין השנים 1962 ועד 1978), שרק לימים (בשנת 1978) הפך להיות בית ספר ממלכתי. בעקבות חילופי הבעלות, ובמסגרת ההסכם שנחתם בין המדינה, העדה האחמדית ועיריית חיפה, היה אמור העותר לקבל פיצויי פיטורין, אך לא קיבל אותם בפועל. לאחר החלפת הבעלות בבית הספר, נקלט העותר כעובד מדינה והוסיף לעבוד במקום. בתלושי המשכורת שקיבל העותר צוין וותק העבודה שלו כך שכלל את שנות עבודתו בבית הספר קודם לכן. כך, נוצר כלפיו מצג נמשך באשר להתייחסותה של המדינה, בכל השנים הרלוונטיות לעבודתו, לשאלת הוותק שלו לצורכי שכר. קצבתם של כמה עמיתים לעבודה של העותר שיצאו לגמלאות באותן שנים חושבה תוך התייחסות גם לשנים שבהן עבדו בבית הספר עוד בשנים שבהן לא היה בבעלות המדינה. אולם, לטענת המדינה, עניין זה מקורו בטעות, ולפיכך היא דחתה את בקשתו של העותר להכיר לצרכי גמלה בשנות עבודתו בבית הספר בטרם הפך לבית ספר ממלכתי. בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (ס"ע 4478/08, השופטת מ' סמיר-עמאר ונציגי הציבור ש' ויצנר ו- מ' מרקוביץ ) קיבל את תביעת העותר, וקבע כי הוא זכאי להגדלת גמלת הפנסיה שלו בשיעור של 1% לכל שנת עבודה בין השנים 1978-1962. יצוין כי העותר טען כי החל ללמד בבית הספר עוד בשנת 1960, אך בית הדין האזורי קבע כי רציפות זכויותיו החלה בשנת 1962, ולא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו. המדינה ערערה על פסק דין זה, ובית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 69/09 הנשיא ס' אדלר , השופטת (כתוארה אז) נ' ארד , השופט ש' צור ונציגי הציבור א' ויץ ו- א' צ' שחור ) קיבל את ערעורה וביטל את פסק דינו של בית הדין האזורי. יחד עם זאת, במסגרת ההתדיינות בבית הדין הארצי לעבודה הסכימה המדינה לשלם לעותר פיצויי פיטורין בגין התקופה בה עבד בבית הספר עת היה בבעלות העדה האחמדית. ביום 7.8.2012 ניתן צו על תנאי בעתירה.

2.

במידה לא מבוטלת שורש המחלוקת נובע מן השאלה האם ניתן להחיל על עניינו של העותר את תקנות שירות המדינה (גימלאות) (תנאים לתשלום גימלאות לגבי אדם שעבר משירות המדינה לארגון ציבורי), התשכ"ח-1968, המאפשרות להביא בחשבון, לצורך חישוב גמלה, את תקופת עבודתו של אדם בארגון ציבורי שעבר לשירות המדינה עקב העברת תפקידיו של הארגון הציבורי, כולם או חלקם, למדינה. המדינה טוענת כי התקנות האמורות אינן חלות על בית הספר מן הסוג שבו עבד העותר. עם זאת, בפועל הפרקטיקה שנהגה ביחס למורים בבית הספר בשנים הרלוונטיות לפרישתו של העותר לגמלאות אפשרה את ההכרה בשנות העבודה באופן שאותו מבקש העותר, והמדינה אף יצרה כאמור בפני העותר מצג מתמשך לפיו הוא יהיה זכאי לזכויות אלה.

3.

אנו סבורים שבנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה, תוך שאנו לוקחים בחשבון כי העותר נמנה על קבוצה מתוחמת הכוללת מספר עובדים בודדים אשר כלל הגורמים התייחסו אליהם לאורך השנים כזכאים לרציפות בזכויות הפנסיה, יש מקום לקבלת העתירה ולהפוך את הצו על תנאי למוחלט, תוך התאמה של הסעד לאירועים שכבר התרחשו ולסכומים שקיבל העותר, לרבות פיצויי הפיטורין שנזכרו לעיל.

4.

אשר על כן, אנו מורים כי בנוסף לפיצויי הפיטורין שקיבל העותר במסגרת ההתדיינות בבית הדין הארצי לעבודה ולסכום הנוסף שהמדינה התחייבה לשלם לו בתגובתה מיום 30.12.2014 (סעיף 1 לתגובה), תשולם לעותר קצבתו תוך תוספת של 1% לשנת עבודה בגין השנים 1978-1962, וזאת החל ממועד פסק דיננו זה. מובן כי תוספת זו תחול גם על קצבת השארים, ככל ששאריו של העותר יהיו זכאים לה אחרי אריכות ימיו.

5.

במהלך ההתדיינות בעתירה התברר הצורך בהתקנות תקנות לפי סעיף 91 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 – תקנות אשר על פי הנמסר לנו המדינה שוקדת כיום על התקנתן. יש לקוות כי תהליך התקנת התקנות יסתיים בהקדם.

6.

בשים לב למכלול נסיבות העניין, ובכלל זאת לשלבי ההתדיינות השונים בין הצדדים, אנו מורים כי המדינה תישא בהוצאות העותר בכלל הערכאות בסך של 30,000 שקל.