בג"ץ 2435-23 בג"ץ 2435-23

1.לפניי בקשה לצו ביניים שהוגשה לצד עתירה למתן צו על-תנאי. טענתם העיקרית של העותרים היא כי הקניית הסמכויות למשיב 3 – השר הנוסף במשרד הביטחון (להלן: השר הנוסף) – בהתאם להסכם ההבנות שנחתם בינו לבין המשיב 2, שר הביטחון (להלן: הסכם ההבנות), נעשתה בניגוד להוראות הדין; ומשכך הוא, דינה בטלות. נוכח טענתם זו, ביקשו העותרים במסגרת העתירה כי נוציא מלפנינו צו על-תנאי אשר מורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא ייקבע כי הסכם ההבנות בטל ומבוטל.

2.לצד עתירתם, הגישו העותרים בקשה לצו ביניים אשר יאסור על השר הנוסף לפעול בהתאם לסמכויות שהוקנו לו בהסכם ההבנות – זאת, עד להכרעה בעתירה. באשר למאזן הנוחות, הבקשה נסמכת על שלושה טעמים שלדברי העותרים מטים את המאזן לטובתם; ואלה הם: (1) הפעלת סמכויותיו של השר הנוסף נעשית בניגוד לדין הבינלאומי, ועלולות להיות לה השלכות מרחיקות לכת מבחינת יחסן של מדינות העולם למדינת ישראל – השלכות שמשמען נזק בלתי הפיך למדינה; (2) הפעלת סמכויותיו של השר הנוסף תשנה מהיסוד את היחסים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי-מקצועי; בפרט, מדובר בסכנה של ביטול ההיררכיה הפיקודית והכפיפות הבלעדית של הצבא לשר ביטחון אחד בלבד; וכן (3) אם יתברר בדיעבד שהחלטותיו של השר הנוסף ניתנו בחוסר סמכות, תיווצר אנדרלמוסיה שאף אותה לא ניתן יהיה לתקן באופן מלא.

3.עם קבלת העתירה, הוריתי למשיבים להגיב לבקשה למתן צו על-תנאי ולבקשה למתן צו ביניים. בהמשך לכך, ובשים לב לבקשות הארכת-מועד, שאף הן הונחו על שולחני, הוריתי למשיבים להגיש את תגובתם לבקשה לצו ביניים בנפרד מתגובתם המקדמית לעתירה. בתגובתם לבקשה לצו ביניים פירטו המשיבים אודות הליך המינוי של השר הנוסף, אשר אושר בכנסת, וטענו כי המשך כהונתו של השר הנוסף, במקביל לבירור העתירה, לא יוביל למעשה עשוי ולנזק בלתי הפיך שאותו לא ניתן יהיה לתקן במידה ותתקבל העתירה. כן טענו המשיבים כי בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה, ככלל אין מקום למתן צו ביניים בעתירה אשר נוגעת למינויו של אדם לתפקיד שלטוני. המשיבים השיבו באופן תמציתי גם לגוף העתירה.

4.סבורני כי דין הבקשה לצו ביניים להידחות מבלי להידרש לסיכויי העתירה גופה.

5.ראשית, אציין כי טענות העותרים מושתתות על השערות כלליות, אשר יכול שתתגשמנה ויכול שלא תתגשמנה. העותרים אינם מצביעים על שום תרחיש קונקרטי שהתממשותו תיצור מעשה עשוי שאין לו הופכין ותסב להם או לציבור הישראלי – שאותו העותרים באים לייצג – נזק לאו-בר-תיקון. טעם זה לבדו מצדיק את דחיית הבקשה לצו ביניים.

6.זאת ועוד. כאשר עומדים לפנינו עותרים ציבוריים, כדוגמת העותרים דכאן; ובפרט, כאשר העתירה מופנית נגד ממשלת ישראל – טענות העותרים בנוגע למאזן הנוחות מעוררות קושי מיוחד. העותרים טוענים את אשר טוענים בשם הציבור כולו ולמענו, כאשר נציגיו הנבחרים והרשמיים של הציבור ומייצגיהם בערכאות טוענים, מנגד, כי טובת הציבור מחייבת אי-מתן צו-הביניים שנתבקש. במצב דברים זה, כל אימת שלא נחשף בפנינו מעשה שלטוני שלגביו ניתן לומר כי הינו בלתי מוסמך, בלתי חוקי או בלתי חוקתי בעליל, או כי הינו מפר בבירור את כללי המשפט המינהלי, שומה עלינו להשעין את החלטתנו על חזקת התקינות – חזקה אשר קובעת כי השלטון פועל כדין ובאופן תקין, ולא להיפך (ראו: עע"מ 1537/20 פורמנובסקי נ' הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים, פסקה 6 (3.11.2021)). באין סטייה ברורה ומוכחת משורת הדין, שומה עלינו אפוא לבכר את עמדת נציגיו הרשמיים של הציבור בכל הנוגע לטובתו של הציבור – שעל קידומה הם מופקדים – על פני דעותיהם של העותרים הציבוריים.

7.בענייננו-שלנו, אחרי שלא מצאתי סטייה מן הדין מצד המשיבים, שהינה ברורה ומוכחת על פניה, הנני נותן עדיפות לעמדתם של המשיבים – נציגיו הנבחרים והרשמיים של הציבור.

8.לא זו אף זו. העתירה שלפנינו נסובה על מינויו של אדם לתפקיד שלטוני; וכפי שציינו המשיבים – בצדק – בכגון דא אין זה נהוג ואין זה ראוי ליתן צווי ביניים (ראו: בג"ץ 2975/22 הצלחה – לקידום חברה הוגנת נ' שר הביטחון, פסקה 2 והאסמכתאות שם (5.3.2023)).

9.סוף דבר – הבקשה למתן צו ביניים נדחית בזאת. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך כולל של 3,000 ש"ח.