בג"ץ 2472/10 בילאל נוג'ידאת נ. הועדה לעיון בעונש לפי סעיף 509 לחוק השיפוט

השופט ע' פוגלמן:

1.

בחודש פברואר 2007 הורשע העותר – אשר שירת בצה"ל כקצין בדרגת סגן-משנה – בכך שבמהלך שירותו הצבאי הוא גנב אמצעי לחימה ומכר אותם לסוכן משטרתי. בגין הרשעתו, נגזר עליו עונש של ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו. כן נגזרו עליו עונש מאסר מותנה והורדה בדרגה לדרגת טוראי. ערעור שהגישה התביעה הצבאית לבין הדין לערעורים שנסב על קולת העונש – התקבל, ועונש המאסר בפועל שהושת על העותר הוחמר והועמד על שש שנים. ערעור שהגיש העותר על חומרת

העונש – נדחה.

2.

העותר סיים לרצות מחצית מתקופת מאסרו ביום 10.1.2009. בחלוף עשרה חודשים ממועד זה, הגיש העותר בקשה לעיין בעונשו לוועדה לעיון בעונש, הפועלת מכוח הוראת סעיף 509 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: הוועדה ). הוועדה החליטה לדחות את בקשתו של העותר לעיין בעונשו, וזאת נוכח "שיקולים צבאיים שעניינם באמון ... בין חייל למפקד, חוסנו של הצבא ושיקולים דומים". עוד נאמר בהחלטה, כי בשל קביעותיה של הרשות לשיקום האסיר כי קיים חשש שעם שחרורו ייגרר העותר אחר גורמים עבריינים וכן כי מדובר ב"בחור שזקוק להכוונה ולגבולות יותר ברורים", יש בשחרורו ללא פיקוח בכדי לסכן את שלום הציבור. הוועדה המליצה כי עניינו של העותר ייבחן בשנית בחלוף ארבעה חודשים. בהתאם להמלצה זו התכנסה הוועדה לדיון שני בעניינו של העותר ביום 17.2.10, וגם בפעם הזו החליטה לדחות את בקשתו לעיון בעונש. הוועדה חזרה על השיקולים הצבאיים הייחודיים שנשקלו בעניינו של העותר והוסיפה כי מדובר בעבירה של נטילת כלי נשק שהוא "המסד העיקרי לפעילות הצבא" ולכן מדובר ב"מעשה הפוגע אף בתפקוד הצבא". עוד הביאה הוועדה בחשבון שיקוליה את עמדתו של הפרקליט הצבאי הראשי – שהתנגד לעיון בעונש – ונוכח כל אלה, החליטה הוועדה שלא לעיין בעונשו של העותר לעת הזו. יחד עם זאת, הוועדה הורתה כי העניין יובא בפניה פעם נוספת בחודש יולי 2010 על-מנת ש"עתירתו תידון פעם נוספת בשים לב למשך תקופת המאסר שאותה הוא ריצה וזו שעוד נותרה לו". בקשתו של העותר להקדמת העיון מחדש בעונשו, נדחתה על-ידי הוועדה ביום 14.3.10. בהחלטתה קבעה הוועדה כי אין נימוקים חדשים המצדיקים את הקדמת הדיון בעניינו של העותר. הוועדה הבהירה כי בהחלטתה הקודמת, היא "שקלה את מכלול השיקולים – הן ה"כלליים" והן הצבאיים", שמעה את האסיר ועיינה בכל המסמכים...".

3.

מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה נטען כי החלטת הוועדה מיום 17.2.10 לוקה בחוסר סבירות, משום שהיא נתקבלה בהתבסס על שיקולים צבאיים בלבד, ללא התחשבות בשיקולים ה"אזרחיים" המטים את הכף לטובת עיון מחודש בעונשו של העותר. בין היתר נטען, כי לא ניתן משקל מספיק להתנהגותו התקינה של העותר במהלך תקופת מאסרו; להליך השיקומי שעבר בין כתלי הכלא; למצבו המשפחתי של העותר, ולמצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה משפחתו עקב מאסרו הממושך; וכן להבעת החרטה של העותר ולכך שהוא נטל אחריות על מעשיו. עוד נטען, כי לו היה עומד העותר בפני ועדת שחרורים אזרחית, ההחלטה בעניינו היתה שונה בתכלית. זאת, משום שבדיון בפני ועדת שחרורים אזרחית, הנימוק בדבר חומרת העבירה אינו יכול לעמוד לבדו כנימוק לדחיית בקשה לשחרור מוקדם.

4.

בהתאם להחלטתי מיום 19.4.10, הגישה המדינה תגובה לבקשה. בתגובה נטען, כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטתה של הוועדה, שהיא סבירה וראויה בנסיבות העניין. ככלל, עמדת המדינה היא כי הוועדה מוסמכת לשקול גם שיקולים צבאיים באופיים לצד השיקולים ה"אזרחיים" של ועדת שחרורים. לעניינו הפרטני של העותר, טוענת המדינה, כי מעשיו מגלמים פגיעה במורל הצבאי, בלכידות החברתית, וכן פגיעה באמון בין חיילים. כן נטען כי לשחרורו עשויה להיות "השפעה של ממש על הילך הרוח בצבא". גם לעניין השיקולים "האזרחיים", היינו – השיקולים אשר נשקלים בעת קבלת החלטה בעניינו של אסיר על-ידי ועדת שחרורים בהתאם לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 – טוענת המדינה כי יש בהם כדי להביא לדחיית הבקשה. בין היתר, הצביעה המדינה על הרשעתו של העותר בעבירה של הטרדת עד במהלך ריצוי מאסרו הנוכחי – כשיקול נוסף המחזק את החלטת הוועדה שלא לעיין בעונשו של העותר. עוד נטען כי לפי המלצות גורמי רשות שיקום האסיר, זקוק העותר לפיקוח הדוק, להכוונה ולגבולות ברורים, וכי בהיעדר סמכות לוועדה להתנות את שחרורו של העותר בתנאים (ובכלל זה, אמצעי פיקוח כגון שימוש באיזוק אלקטרוני), קיים חשש כי שחרורו ללא תנאים אלה יסכן את שלום הציבור.

5.

דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבותו של בית המשפט זה בהחלטותיה של הוועדה לעיון בעונש. הלכה היא, כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק איננו שם עצמה בנעליה של הרשות, ואיננו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו. התערבות בהחלטת הרשות תיעשה במקרים שבהם ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או כאשר הוכחה עילת התערבות אחרת. דברים אלה יפים, כמובן, גם ביחס להתערבות בהחלטותיה של הוועדה לעיון בעונש:

"הלכה מכבר היא, כי ועדת השחרורים האזרחית – וכמותה הוועדה הצבאית – הן-הן בעלות הסמכות על-פי דין, וכי בית-המשפט לא יישב על כיסאן. גם אם באנו לכלל מסקנה כי אנו החלטנו אחרת לו אנו

הוועדה הצבאית, אין די בכך כדי שנורה להפוך את החלטתה של הוועדה על-פיה. להפיכת הקערה על-פיה נדרש יותר מכך; נדרש כי טעותה של הוועדה במלאכת האיזונים תהא טעות חמורה, כי החלטתה תהא בלתי סבירה בעינינו כדי-כך שנכון וראוי הוא כי נצעד לפנים ונאמר את דברנו צלול וברור." (בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש ואח'

פ"ד נג(3) 721, 757 (1999) (להלן: עניין דותן ).

המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. עיון בהחלטות הוועדה מעלה כי בעניינו של העותר נשקלו מכלול השיקולים הרלוונטיים, לרבות השיקולים "האזרחיים" והשיקולים "הצבאיים" הצריכים לעניין. בין היתר, התייחסה הוועדה בהחלטותיה להבעת החרטה ולנטילת האחריות מצדו של העותר, להתנהגותו הטובה בתקופת מאסרו ולתהליך השיקום שעבר, וכן למצב הכלכלי הקשה בו שרויה משפחתו. השיקולים "הצבאיים" ששקלה הוועדה אף הם שיקולים הראויים בשקילה. לעניין זה נפסק בעניין דותן :

"אכן, שיקולים "צבאיים": שיקולי המוראל בצבא; שיקולי הלכידות החברתית; אמון חייל בחייל וחייל במפקד; חוסנו של הצבא; השפעתה של החלטה על הלוך הרוחות בצבא; כל שיקולים אלה ושיקולים אחרים בדומה להם, שיקולים ראויים ורצויים הם בשיקול דעתה של הוועדה הצבאית". ( שם , סעיף 36 לפסק-דינו של השופט מ' חשין).

לאחר ששקלה שיקולים אלה הגיעה הוועדה למסקנה – אשר נומקה בהרחבה – שלפיה אין הצדקה לעיון בעונשו של העותר בנקודת הזמן האמורה. החלטה זו אינה חורגת ממתחם הסבירות ואיננה מקימה עילה להתערבותו של בית משפט זה. בצד האמור, וכפי שהדגישה הוועדה, לא נסתם הגולל על בקשתו של העותר לעיון בעונש, ובעוד פרק זמן קצר, בחודש יולי שנה זו, יובא עניינו של העותר לדיון נוסף לפניה.

במצב דברים זה, לא מצאנו – כאמור – עילה להתערבותנו, ולפיכך העתירה נדחית על הסף.